תגובות
מאיירס יופ30/6/2010
איחולי הצלחה ליואל אליצור. כראש המגמה לפסיכולוגיה חינוכית וקלינית של הילד אני מאחל ליואל דרך צליחה בתפקידו החדש. אין לי ספק שאתה, יואל, בהיותך פסיכולוג קליני וחינוכי, איש מדע ומחקר מזה וקלינאי מזה, פסיכולוג בעל אוריאנטאציה מערכתית- אנטגראטיבית, האדם הנכון, במקום הנכון ובזמן הנכון לקדם את האנטרסים של הפסיכולוגים בישראל למען אותם ציבורים הזקוקים לשירותים שהפסיכולוגים אמורים לספק להם. אנחנו. במגמה שלנו, נשמח לשתף פעולה איתך ולעזור איפה שניתן במאבק למען הערכים החשובים לך ולנו.
ירון אבני24/6/2010
על פטיש ככלי טיפולי :). בתגובה לתגובה של מיה - לפעמים בגיל מתקדם (42) רואים דברים בצורה בהירה ומפוכחת ואולי לכן הדברים מרעננים.
"אם פטיש הוא הכלי היחיד הנמצא ברשותך, אתה מתפתה להתייחס לכל דבר כאילו הוא מסמר" במילים אלה מגדיר אברהם מאסלו בדיוק את הסכנה העומדת בפני מטפלים ומחנכים.
אני מרגיש שתגובתך נובעת מתוך התייחסות למה שאת מכירה וזה כמובן טבעי, אולם חסרה ההתבוננות מבחוץ והראיה היותר רחבה של הדברים.
אני מתכוון למשל לעובדה שפסיכיאטרים שעוסקים באיבחון של אותו תחום מקצועי של הפסיכולוגים הקלינים כלל אינם לומדים ואינם משתמשים בפסיכודיאגנוסטיקה. השאלה איננה אם מה שלמדת והכלים שאת משתמשת עוזרים לך - אלא אם יש להם תוקף מוסף שמצדיק את ההשקעה הנדרשת ממי שרוצה להיות מטפל.
אולי בגלל שלמדתי את הנושא במסגרת האו"פ שאינם מחויבים ללימודי תואר שני הכוללים פסיכודיאגנוסטיקה - הגישה היתה ביקורתית ביותר כלפי השימוש בפסיכודיאגנוסטיקה עד כדי תמיהה על יושרם של העוסקים בכך.
גם עמנואל ברמן בטור הדעה שלו בגליון "שיחות" האחרון התייחס לכך ולהבנתי מציג דעה דומה למה שכתבתי כאן.
כנ"ל הפסיכולוג זימברדו בהרצאה טוען שמבחנים פסיכולוגיים קיימים רק משום שיש בארה"ב אלפי פסיכולוגים שמתפרנסים מכך (ודרך אגב - זאת סיבה מספיק טובה בעיני רק שפסול בעיני שזה מהווה תנאי להסמכה בארץ)
נקודה נוספת - מדוע פסיכולוגים מקבלים הסמכה לטיפול אחרי לימודים של כ 10 שנים ואילו עובדים סוציאליים מקבלים תעודה לטפל אחרי 3 שנים של תואר ראשון??? למה אי אפשר ליצור קטגוריה של פסיכולוג מתלמד שיחויב במשך X שנים לעבוד תחת חונכות והדרכה אבל לא יחויב לתואר שני?
ועוד - לפי דו"ח של הכנסת חסרים במדינת ישראל כ - 1500 פסיכולוגים חינוכיים. איך מתכוונת האקדמיה לדאוג להכשרתם ולצמצום הפער בשנים הקרובות? חלק נכבד מהכשרתם עוסק בפסיכודיאגנוסטיקה והתוצאה של זה ש 60 % מהתלמידים באזור המרכז מאובחנים כלקויי למידה. אם יתעסקו בהכשרתם של הפסיכולוגים יותר בטיפול רגשי ופחות בדיאגנוסטיקה אני מניח שנראה תוצאות טובות יותר לעבודתם במקום מתן סיטוני של פטורים והקלות.
כשחסרים רופאים במדינת ישראל פתאום מסתבר שאפשר לקצר את הכשרתם בשנה שלמה.
לגבי החוב לאקדמיה - ראי מאמרו של עמית ותגובתי בנושא האשמה - החוב של הפסיכולוגים הוא לחברה ולא לאקדמיה וזה אפילו מופיע בקוד האתי שלכם. תפקיד האקדמיה (וזה משתנה בקצב מהיר) לשמש מרכז ידע ולהכשיר חוקרים (ולא מטפלים) - כך הדברים מוגדרים וכך צריך להיות.
אם הפסיכולוגיה רוצה (והיא צריכה) להיות הגוף שמוביל את הטיפול הנפשי צריך להתנתק ממחויבויות שאינן משרתות את המטרה.
אנחנו יכולים לחרוג מהאופקים המוכתבים על-ידי הדעות הקדומות וההנחות המקדמיות שלנו. כאשר נעשה זאת נוכל להגיע להבנה חדשה.
ואסיים בציטוט מספרו של ס. יזהר (פולמוס החינוך ופולמוס הספרות): "..האמת תמיד מעציבה אבל היא פותחת אופקים חדשים"
מיה גזית22/6/2010
ירון, בוקר טוב. קודם כל נהניתי לקרוא הסתכלות קצת שונה ומרעננת. אולם, איך שאני רואה את הדברים, ובטח יהיו שלו יסכימו איתי, פסיכולוג שסיים התמחות (לפחות קלינית, מניחה שאולי גם אחרות שאני פחות מכירה) הוא כמו רופא המשפחה. הוא הוסמך לטפל באופן כללי במגוון רחב של אנשים. אחרי ההתמחות בד"כ מתחילה "התמחות" במובן שאתה מתכוון אליה... כשיש אנשים שמתמחים בתחום יותר ספציפי של קשיים. ואולי היה צריך לפתח אותה יותר. (אולי הכשרה שיקומית ורפואית היו צריכות להיות בנוסף להכשרה הקלינית כי הרי לכל מטופל בסיס אישיותי פרה מורבידי). בכל מקרה בכדי לטפל ב"נוירוטי" כפי שאתה מכנה זאת (היום מונח שלא ממש נמצא בשימוש) צריך לעבור הכשרה מקיפה. וקודם כל גם צריך להיות בקיא בדיאגנוסטיקה כדי לדעת שמדובר בכזה.
לגבי אבחון - שוב אני חושבת שההתמחות מספקת תשתית כללית ומי שרוצה ממשיך אח"כ להעמיק. אבל חשוב לציין שההכשרה באבחון מסייעת לטיפול ולהיפך. אני לא רואה אותם כמיומנויות נפרדות. כדי לטפל צריך לפתח רגישויות ולדעת לאבחן (שוב ולו כדי לדעת שמדובר באדם "נוירוטי" , שזה לעיתים קרובות לא כל כך פשוט).
לגבי ההכשרה המחקרית - זה נראה לי החוב שלנו לאקדמיה שבמסגרתה אנו מקבלים את ההכשרה. באמת לא ממש קשור לעבודה אם כי בעידן שאנו נדרשים להיות נתמכי ראיות בטח חשוב לדעת לקרוא את הראיות.
בסופו של דבר - וזה חשוב לדעת - ההסמכה באוניברסיטה לא הופכת אותנו למומחים זו רק תחילת הדרך. (אגב גם רופאי משפחה נדרשים להכשרה ארוכה).
המסקנה מכאן שאולי היה נכון להאריך את ההתמחות לעשות 4 שנים התמחות טיפולית (מקבילה לזו הקלינית היום) כללית ועוד שנתיים ספציפיות. אמן שייתקבל אבל לא מאמינה. כרגע הסיכוי שההתמחות תתקצר (בהנחה שלאחר יום ראשון שהרפורמה אושרה בממשלה קופות החולים ייתקשו לעמוד בהכשרה הארוכה של פסיכולוגים באשר הם).
המשך יום טוב.
ירון אבני20/6/2010
האם פסיכולוג מומחה הוא פסיכולוג טוב. אני תוהה מדוע מסיקים כי פסיכולוג מומחה הוא בהכרח פסיכולוג טוב?
בעיני המומחיות בפסיכולוגיה היא חסרון ולא יתרון. פסיכולוג טוב הוא פסיכולוג בעל ידע רחב ויכולת אינטגרטיבית שמסוגל לראות את ההיבטים השונים והמשמעותיים של האדם.
המומחיות מעצם הגדרתה מצמצמת. זה הנזק שגרמה האקדמיה למקצועות הטיפול בכלל ולפסיכולוגיה בפרט.
כדאי לראות שבתחום דומה - ברפואה - המגמה בשנים האחרונות היא להכשיר רופאי משפחה שיוכלו להתבונן על מכלול הבעיות של המטופל.
עלו בדיון שאלות נכונות וטובות לגבי הכשרה בסיסית של מטפלים והייתי מוסיף את בעיית ההסמכה:
מדוע כדי להיות פסיכולוג במדינת ישראל חייב אדם להיות מומחה בפסיכודיאגנוסטיקה, סטטיסטיקה ומחקר?
האם לא נכון יותר להסמיך פסיכולוג כללי ולאפשר תתי התמחויות כפי שיש ברפואה?
כשם שרופא משפחה לא מהסס לשלוח למומחה אם הוא מזהה בעיה ספציפית יוכל פסיכולוג כללי להפנות לפסיכולוג קליני/שיקומי/רפואי אולם כולם יוכלו לטפל בנוירוטים שמספרם - כפי שכבר כתב פרויד במאמרו " לשאלת האנליזה בידי מי שאינם רופאים" - גדול מספור. אני ממליץ לעיין שוב במאמר שלו - מדהים שלא השתנה כלום.
משה אלון19/6/2010
מה האבחנה בין טיפול-פסיכותרפיה של פסיכולוג חינוכי לזה של פסיכולוגים אחרים. זו שאלה חשובה ביותר, המעסיקה אותי רבות, משום המחוייבות האתית כלפי הלקוחות המתאימים לטיפול כזה, ובודאי שאלה חשובה משום החובה להגדיר זהות מקצעית. אישית אני חייב לכל הורה המבקש טיפול עבור בנו/בתו, או כאשר מוצע להורה לטפל בבנו/בתו על ידי פסיכולוג חינוכי להבהיר מדוע יטופל על ידי פסיכולוג חינוכי ולא מטפל אחר.
הקדמה קלה: החשיבות האדירה של הימצאות הצוות הטיפולי בבתי ספר וגנים, בעיקר של יועצות חינוכיות ופסיכולוגים חינוכיים, היא משום האיתור המוקדם ויכולת ההגבה המהירה היחסית, כאשר צף תלמיד מגיל צעיר מאד ועד לסיום התיכון, כולל בחינוך המיוחד, כבעל קושים בתפקוד, קושי בהתפתחות, קשיים בעולמו הרגשי, עקב התרחשויות טראומטיות בהיקפים כאלו ואחרים בחייו שמאפשר לראות ו/או לבדוק מה השפעתם על חייו.
הבחירה להגיב איננה בהכרח ישירות עם התלמיד, ניתן להגיב באמצעות אנשי החינוך, ההורים, צוותית מקצועיים נוספים, ניתן לאבחן הילד וניתן כמובן להחליט על טיפול ישיר בילד ותמיד בליווי הוריו.
מי הלקוח המתאים?
לרוב פסיכולוג חינוכי לא יטפל באוכלוסיית תלמידים בעלי איפיונים פסיכיאטריים, לא יטפל בילדים כאשר נדרש צוות של מטפלים ( הפרעות אכילה ). מכאן, כאשר נדרש טיפול הנוגע לקשיים בהתפתחות של ילדים ונעשית הערכה שהטיפול יכלול התייחסות למערכת בה הוא לומד הילד ( קשיים חברתיים, למשל או תפקוד לימודי בעייתי ). בהיבט זה אין ספק שיש מקום לטיפול של פסיכולוג חינוכי משום הבנתו הן את עולמו הפנימי של הילד, היכולת להתייחס למערכות יחסים במשפחה, והן ההשלכות של זה במערכת הלימודית, ועל אחת כמה וכמה באם הוא מגלה קשיים לימודיים ( מסיבות רגשיות או לקויות למידה ). אפילו הבנת עבודת המערכת החינוכית היא יתרון עבור פסיכולוג חינוכי משום שבמהלך טיפול בילד ובנער ניתו להבין מהי המערכת החינוכית שבה פועל הנער/ילד ולסייע עוד בהתערבות הנכונה.
כיום הפסיכולוגיה החינוכית פועלת בטיפול בילדים ובבני נוער באוכלוסיות נוספות מוגדרות. נעשית הכשרה ממוקדת בשלוש אוכלוסיות: בילדים ובבני נוער נפגעי תקיפה מינית שלא בתוך המשפחה, בתלמידים בעלי סיכון אובדני, ובתלמידים נפגעי טראומה. לרוב הממטפלים הם פסיכולוגים חינוכיים מומחים שעברו הכשרה ייחודית לאוכלוסיות אלו.
אין ספק שגבולות האוכלוסיות הראויות לטיפול הן לא חד משמעיות. ישנה חפיפה מסויימת, הורים יכולים גם להכריע משיקולים שונים במה ובמי לבחור.
אגב, בהמשך לדברים שכתבתי בתגובה קודמת, בשפ"ח ת"א-יפו אותו אני מנהל, קיימת יחידה ייחודית לטיפול בילדים ובבני נוער הבנויה על פי כל כללי ההתמחות הקלינית, ובקרוב, כך אני מקווה תזכה להכרה להתמחות קלינית. אני שמח וגאה על הימצאות חלק טיפולי שכזה במרחב של הפסיכולוגיה החינוכית, הימצאות גוף מטפל שכזה מאפשר להגיע לאוכלוסיות מורכבות ולטפל בהן כמו ילדי פנימיות וילדים מהחינוך המיוחד. המטפלים הם פסיכולוגים חינוכיים וקלינייים או בעלי זכאות להתמחות קלינית. הטיפולים הקליניים הנעשים שם הם בעלי ייחודיות וערכיות גבוהה ביותר. וזהו המקום שבו הטיפול הקליני נעשה מיטבו על פי עקורונות הפסיכותרפיים.
משה
מיה גזית18/6/2010
ואולי עוד משהו קטן.... מסכימה עם קודמי שהדיון כאן חשוב ומבהיר עמדות, אך בנתיים מבלי משים, אולי התיקון של 9ב יעבור, אבל טיפול פסיכולוגי במסגרת ציבורית לא יהיה - לא ע"י אף אחת מההתמחויות. פסיכולוגים חינוכיים עמוסים ואינם יכולים עד כמה שידוע לי להענות לכל הצרכים. בבתי חולים יש טיפולים לחולים - כל עוד הם מטופלים שם (זה לפחות מה שידוע לי) וגם במס' פגישות קצוב...וכל אילו שלא קיבלו מענה, והגיעו לבריאות הנפש ...דלת זו הולכת להיסגר, ובשל ויכוח לגיטימי וחשוב על 9ב', נראה שהמלחמה על זכות הציבור לקבל טיפול פסיכולוגי הוזנח.
התומכים בשינוי - אינם תומכים ב"פסיכולוגים הקלינים הגילדאיים" על פי הגדרתם.
המתנגדים - אינם תומכים כי לא אילו בבריאות הנפש לא הביעו דעה נחרצת כנגד התיקון.
והמטופלים... הם יישארו בלי טיפול.
ביום ראשון הממשלה הולכת להצביע בעד הרפורמה בבריאות הנפש ועולם הפסיכולוגיה כולו מלבד קומץ קטן של פסיכולוגים שותק.
יש להניח שכשעוד כמה שנים יחליטו על הפרטת הפסיכולוגיה החינוכית -המצב יהיה דומה...
אנו נמשיך במלחמות אחים ועולם הפסיכולוגיה הציבורית ייעלם מהעולם.
אולי - מלחמות האחים ייפסקו - לכולם תהיה שפע של עבודה פרטית, אך כל אילו שאין להם אפשרות לטיפול פרטי לא ייקבלו טיפול כלל.
כך היינו רוצים לראות את עולם הפסיכולוגיה?
אורן סגל18/6/2010
יופי של דיון ותודה משה על ההבהרה לגבי תפקיד הפסיכולוג החינוכי. עם כל הסערה שמתרחשת סביב הדיון ב9ב, אני חייב לציין שמתנהל פה דיאלוג פורה ומעניין, שמאפשר לי, להבין מעט יותר את הייחודיות בכל אחד מתחומי הפסיכולוגיה הטיפוליים ולהבין טוב יותר את השאלות ואת העמדות לגבי שינוי 9ב. אני מודה לך משה על התיאור היפה והמפורט בעניין תפקיד הפסיכולוג החינוכי.
מיה גזית18/6/2010
למשה אלון. יש לי נסיון בפסיכולוגיה חינוכית, קצר לעומת הנסיון הקליני, אך מעשיר מאוד. אני חייבת לציין שדברי לא באו מתוך חוסר הערכה לכל התמחות אחרת. את ההכשרה החינוכית אני מכירה, ובעיני היא חשובה עד מאוד. ההתייחסות המערכתית מורכבת ומרתקת. לרגע לא טענתי כאן, וצר לי אם הובן כך, כי זו הכשרה פחות מעמיקה אלא כן - שזו הכשרה שונה.
עם זאת, לפחות מהכרותי עם פסיכולוגים מהתמחויות אחרות, יש רבים שהטיפול הקליני קורץ להם. אין לי, ולא היה לי דבר נגד מי שעובד בתחום הכשרתו. כאמור - לא אטפל בפגוע ראש ואעדיף להפנותו למומחה (ולצערי לפחות באזור הצפון חסרים מאוד כאלו), לא אעשה התערבות מערכתית בבית הספר, ואני מצפה מפסיכולוג קליני שמאבחן ילד (אני איני עובדת עם ילדים) שייתן את הכבוד הראוי לפסיכולוג החינוכי ולהמלצותיו.
אני כן רואה הבדלים באבחון של קלינים וחינוכיים בכל הקשור לחלק הקוגנטיבי (לטובת החינוכיים) ובחלק הרגשי (לטובת הקלינים). ואני כן רואה הבדל בטיפול בחדר (לא אצל כולם, ברור לי , ואני מכירה פסיכולוגים חינוכיים, שעושים עבודה קלינית מעולה).
איך יבחינו בינהם? איך מטופל ידע למי לפנות ובשביל מה? זו שאלתי היחידה. אני לא חושבת שהשאלה נובעת מגילדאיות, אין לי ספק שפסיכולוג חינוכי יישאל אותה שאלה כשפסיכולוג קליני נכנס לבית ספר או פסיכולוג שיקומי - כשזה הקליני פונה לאוכלוסיה של פגועי ראש.
שוב ברור לי שאצל רופאים הציבור יודע לאן לפנות. בתחום שלנו - לא, כבר היום יש בלבול רב. מעטים יישאלו אותי אם אני פסיכולוגית קלינית. יש רבים שאינם פסיכולוגים קלינים ומטפלים בקליניקה שלא בתחום התמחותם.
אגב, לא טענתי שאני בעד או נגד 9ב', אני בעד להבין איך הציבור ידע להבחין לאיזה טיפול הוא הולך, ואיך מבחינים בין הטיפולים השונים.
משה אלון18/6/2010
פסיכותרפיה בפסיכולוגיה חינוכית. אני מניח מיה, שלפי דבריך אינך פסיכולוגית חינוכית, על כן מי שמך להעריך טיפול של פסיכולוג חינוכי. ברור שכאשר פסיכולוג חינוכי בא למרחב קליני יתגלה חסר, בדיוק באותה מידה כאשר פסיכולוג קליני יגיע למרחב החינוכי הוא יחווה חסר רב ביותר וגם בתחום הפסיכותרפיה. לא דומה פסיכותרפיה של פסיכולוג קליני לזו של פסיכולוג חינוכי. כדי לטפל נכון כפסיכולוג חינוכי יש להשלים ההתמחות החינוכית ולהמשיך עוד ועוד ללמוד לאחר מכן, משום ייחודיות הטיפול.
כפסיכולוג העובד שנים רבות בפסיכולוגיה חינוכית פגשתי לא מעט פסיכולוגים מומחים מדיסיפלינות שונות שלאחר שנת עבודה אחת או שתיים באו ואמרו בכנות שמקצוע הפסיכולוגיה החינוכית הוא מאד מורכב וקשה ולא מתאים לכל פסיכולוג. בודאי גם הפסיכותרפיה של הפסיכולוג החינוכי היא כזו: בראש וראשונה היא ממוקדת בילדים, בבני נוער ובהוריהם. הפסיכולוג החינוכי חייב ללמוד לעומק ולרוחב את מכלול חייהם כדי להיטיב לטפל בהם: ברמה ההתפתחותית, ברמה התוך אישית בגילאים שונים, בהיבט משפחתי, בהבט הלימודי, בהיבט החברתי, בהיבט מערכות יחסים בבית הספר, בשעות אחה"צ. המיצוב הייחודי של פהסיכולוג החינוכי במערכת החינוך מכשיר אותו להיות בקשר עם גורמים רלוונטיים לילד: הוריו, מערכת החינוך, רווחה, רפואה ועוד.
כפסיכולוג חינוכי אני יכול לטפל בנער לטווח ארוך ולא לצאת מהקליניקה אך תמיד אחשוב על עולמו הפנימי, יחסיו עימי, יחסי במשפחה, יחסיו עם חבריו, תפקודו הלימודי. תמיד תהיה התייחסות ללוח השנה הבית ספרית כמשפיעה מאד על חייו. כמובן עם נדרשת התערבות באחד התחומים הנ"ל הרי ההכשרה בהתמחות כוונה לידע בזה.
כך שברור שפסיכותרפיה של פסיכולוג חינוכי שונה לחלוטין מפסיכותרפיה בילדים ובני נוער של מטפלים מדיספלינות אחרות.
לא ארשה לפסיכולוג קליני לבוא למרחב של פסיכולוגיה חינוכית שבאחריותי ולבצע טיפולים בלי הבנה מוקדמת של מרחב ייחודי זה ובלי להטמיע ידע זה בפסיכותרפיה לפיה יפעל.
אין פלא שהיום התמחות חינוכית נמשכת בממוצע 6-7 שנים.
משה אלון
שני אור-נוי16/6/2010
ההבהרה מאד פשוטה- אין הבדל בין טיפול פסיכולוגי לפסיכותרפיה [ל"ת].
רותי פרץ16/6/2010
הבהירו לי בבקשה. הדיון נמשך ונמשך וטרם השכלתי להבין את ההבדל (הברור כל-כך לרופאים, פסיכולוגים ופסיכיאטרים, כך נטען...) בין פסיכותרפיה לבין טיפול נפשי... (אשמח מאוד להבהרת הנושא מצד מי שמבין)
אני מאוד מסכימה עם רבקה יעקבי על כך שהמאבק הוא בעיקר גילדאי ופוליטי, ועוסק בעיקר בפחד של כל אחד על כיסו ועל עיסוקו.
נראה לי שהמטופלים של כולנו (ואולי כאן המקום להזכיר את חשיבותם הרבה בעבודה שלנו) יוכלו להרוויח הרבה יותר אם כל אחד מאיתנו יעסוק בתחום הכשרתו, כפי שמציע התיקון לחוק.
הבעיה העיקרית כיום היא שבשל ההבדל העלום שבין פסיכותרפיה לטיפול נפשי, המופיע בסעיף 9ב', מוסדות רבים, כגון קופות החולים ושירות בתי הסוהר, נמנעים מלהעסיק (גם אם לצורך התמחות) פסיכולוגים שאינם קליניים, מכיוון שאלה לא יכולים לעסוק בפסיכותרפיה, על אף שגם הם, אני בטוחה, לא השכילו להבין את ההבדל בין השניים, כמוני. זאת בעוד שחלק נכבד מהמטופלים בקופות החולים, למשל, אינם נמנים דווקא עם אוכלוסיית נפגעי הנפש, אלא חולים במחלות גוף ממינים שונים.
המצב האבסורדי הזה גורם לכך שמטופלים רבים לא מקבלים את הטיפול המגיע להם, ומשלמים על טיפול רשלני כסף רב במשך שנים רבות, מה שגורם לבריחתם של המטופלים לעבר מאמנים, תרפיסטים למיניהם ואחרים, שעוד לא "שרפו" את המקצוע שלהם על מזבח מאבקי כוח מטופשים ונשארו מאוחדים...
מיה גזית15/6/2010
רבקה. צר לי שוב על הנימה של דבריך... איני רואה בך אויב למרות שבתחושתי את רואה בי כזו (והלוואי ואתבדה). מותר לי, אני מקוה, לא להסכים איתך. וגם מותר לשאול שאלות... אני בטח לא אחליט מי יטפל ומי לא...קטונתי, אבל מותר לי להבין את משמעות התקון בחוק...או שאולי עלי להסכים עימו כי באקדמיה הוחלט שהחוק ראוי. אגב מתברר שיש גם אנשים שמסכימים איתי לפחות בחלק מהדברים והם לא קלינים... ההתנשאות משום מה בכל התקופה שהנושא נידון כאן ובפורומים אחרים אינה דוקא מהצד הקליני...האמירה על פסיכולוגים שלא מתעדכנים - הכללה מכעיסה, בטוחה שיש גם פסיכולוגים רפואיים/ שיקומיים/ חינוכיים כאלה. ועם זאת אישית איני מכירה כאלה. אני מכירה אנשים שקוראים ולומדים כל הזמן. (באותן מרפאות שבהן נעשית אותה עבודה "לא מקצועית" ובזבזנית בבריאות הנפש, גם נוהגים לבזבז זמן ולקרוא). אולי לא אותם חומרים שאת קוראת...אבל גם את לא אוטוריטה כמוני לקבוע אילו חומרים ראויים להיקרא.
גם אני מודאגת ממקצועות אחרים, ואין לי ספק שצריכים לעצור את המגמה, אבל חוק הפסיכותרפיה לא תקוע בגלל פסיכולוגים...יש גם רופאים ומקצועות אחרים שנלחמים בתחום זה, ואם איננו מצליחים להידבר ביננו אז בטח שייקשה עלינו לדבר עם אחרים.
ולגבי פליטת הקולמוס - היה צריך להיות דבר ולא שבר (האמת שההסבר טכני - האותיות צמודות ובמחשב שלי בכלל מסומנות לצרכי משחק בצבע אבל לא נקלקל פרשנות טובה בעובדות...אגב גם פרויד (מקוה שלגיטימי להזכירו, גם אם הוא אולי לא מגובה ראיות) אמר שלפעמים סיגר זה רק סיגר ) ואם בכל זאת בא'...ואם רוצים להרחיק לכת אז כן יש שבר לצערי...מה זה אומר על דעותי?
רבקה יעקובי15/6/2010
תגובה למיה. התגובה שלי נובעת מחוסר המוכנות שלי לקבל אותך כאוטוריטה לגבי הטיפול הנפשי. במקום לעסוק באיך מוגדר טיפול חינוכי כדאי שתבדקי כיצד אחדים מעמיתיך הקליניים מטפלים באוכלוסיות שאין להם הכשרה לטפל בם? כיצד פסיכולוגים קליניים שלא התעדכנו בספרות מקצועית מאז שסיימו תואר שני ממשיכים לעבוד. תני לוועדה המקצועית לפסיכולוגיה חינוכית להתמודד עם סוגיה זו. בנוסף, לידיעתך, בעקבות בקורת חריפה של וועדת המל"ג על תכניות הלימוד וההכשרה הקליניות בארץ, קמה וועדה מטעם המל"ג שמקדמת תכנית ללימודי ליבה למקצועות הטיפוליים. לא שלא רצינו בזה קודם, אלא שהקליניים התנגדו בחסות הוועדה המקצועית שלהם לקיים לימודי ליבה משותפים. אלו אותם קליניים שמציגים עצמם כמנתחי מוח ואין להם מושג מה זה מוח. קצת צנעה לא תזיק.
ומדוע אינך מוטרדת שבהעדר חוק לפסיכותרפיה כל אחד רשאי לעסוק בתחום, גם מחלק המכתבים, מלבד הפסיכולוגים שהוכשרו לכך. אני משוכנעת שה"נזק" ממנו את כה חוששת שיגרם ע"י פסיכולוג חינוכי כדבריך, קטן בהרבה מזה שנגרם כבר היום ע"י מטפלים רוחניים, ליצנים רפואיים ועוד "מטפלים" למיניהם. מדוע לא לאחד כוחות כל הפסיכולוגים כנגד אלה. ה"אויב" הוא מבחוץ לא מבפנים. אבל לעניות דעתי מה שמעסיק קומץ פסיכולוגים קליניים, שלצערי את נמנית עליהם, זה המונופול בתחום, הגילדאיות, הכוח והכסף, בפירוש לא טובת האזרח.
לגבי הנתק בין האקדמיה לשדה הוא קיים רק במגמות הקליניות, לא בשיקומית ולא ברפואית.
ומכיוון שאני גם פסיכולוגית קלינית ברוב עוונותי אני תוהה מה היה אומר פרויד על המשפט הבא שלך:
"אולי אם השבר יהיה יותר ברור גם בתחום הפסיכולוגיה אדאג פחות"
נ.ב צ"ל אם במקום עם. .
מיה גזית15/6/2010
רבקה שלום,. צר לי על הנימה בדבריך...ועם זאת, ההכשרה אינה רק בתחומי האקדמיה, עם כל הכבוד לאקדמיה (ויש כבוד :) ), גם ההתמחות היא הכשרה עם לא עיקר ההכשרה. צר לי על הפיצול שקיים בין האקדמיה לשטח...מאמינה כי כולנו היינו נשכרים לו היה יותר שיתוף פעולה אבל זה לדיון אחר.
אני גם מכירה את ההכשרה השיקומית טוב, לפחות בבר אילן, ומסכימה איתך שהיא טובה (לא יותר, לא פחות...) ועדיין גם בלימודים הללו כשצריך ללמוד גם תחומים נוספים וחשובים זה בא על חשבון משהו...בטח בהתמחות כשצריך לעשות עוד דברים.
אשמח לקבל הגדרה לכל סוג טיפול - טיפול שיקומי אני יודעת מהו וכאמור אני חושבת שיש בו צורך רב. גם התפתחותי ורפואי, אך איך מוגדר טיפול חינוכי? אולי עם אבין הגדרה זו אשנה את דעתי. שוב אין לי כל התנגדות שמי שקיבל הכשרה מעמיקה בטיפול יטפל. יש לי התנגדות שכל מי שעבר הכשרה כפסיכולוג יטפל. איני רואה חפיפה בין שניהם.
ולגבי הרופאים - אני לא בקיאה מספיק בחוק ובאתיקה, אבל נראה לי שלציבור לפחות ברור יותר במה כל תחום התמחות מטפל. אולי אם השבר יהיה יותר ברור גם בתחום הפסיכולוגיה אדאג פחות.
רבקה יעקובי15/6/2010
תגובה לצבי ולמיה.. צר לי צבי אולם מזמן לא קראתי גיבוב כה מרוכז של שטויות. פסיכותרפיה הוא מקצוע רפואי? ממתי? פסיכותרפיה בעברית פירושו טיפול פסיכולוגי ולא יותר מזה, ותחום עיסוק זה שייך לפסיכולוגים בראש וראשונה. מי שלימד את הפסיכיאטרים (ואת העו"סים) פסיכותרפיה היו הפסיכולוגים ולא ההיפך. עיקר כוח ההוראה בתכניות הראשונות לפסיכותרפיה שנפתחו (בטעות) בבתי ספר לרפואה (במקום בחוגים לפסיכולוגיה) היה של פסיכולוגים ופסיכואנליטיקאים. הניסיון המגוחך של קומץ פסיכולוגים קליניים להשוות עצמם לפסיכיאטרים ולטעון שרק להם יש את הידע והכישורים לטפל בבני אדם הוא פתטי. אם אין לך הסבר טוב (ואין לך) להבחנה בין טיפול פסיכולוגי לטיפול פסיכותראפויטי (כפי שמנוסח בחוק) אל תמציא אותו בבקשה.
ועוד ברצוני להבין, אתה מצהיר שאתה פסיכולוג קליני ורפואי, אז כשאתה מטפל כקליני אתה לובש זהות שונה מאשר כשאתה מטפל כרפואי?
ולך מיה, אני מאוד מעריכה את דאגתך הכנה למקצוע, ואת דאגתך הרבה להכשרה שעוברים הפסיכולוגים החינוכיים אבל איש לא מינה אותה ושכמותך לכהן כ"משטרת הפסיכותרפיה במדינה". מי שאחראי על תכניות הלימודים וההכשרה זו האקדמיה בראש וראשונה והוועדות המקצועיות. אם היית טורחת ללמוד את הצעת התיקון לחוק היית מבינה שההצעה אף טובה מ- 9 ב'. כי במצב הנוכחי כל פסיכולוג יכול לעסוק, ועוסק למעשה, בפסיכותרפיה ומצהיר שהוא נותן טיפול פסיכולוגי, לכי תוכיחי מה ההבדל. במצב הנוכחי אף פסיכולוגים קליניים כמוך מטפלים בנפגעי ראש ובחולים במחלות גופניות וגורמים נזקים לא מעטים. היש חוק שאוסר זאת עליהם? ההצעה היא לאמץ את קוד האתיקה לדרגת חקיקה כך שכל פסיכולוג יוכל לתת טיפול בתחום הכשרתו. וכך גם נהוג אצל הרופאים. אין חוק שמונע מגניקולוג לערוך ניתוח לב פתוח אבל יש קוד אתי לו הוא מחויב.
ולמרות שאינני חייבת לכם הסבר ברצוני ליידע אתכם שתכנית ההכשרה של פסיכולוגים רפואיים ושיקומיים לא רק שאינה נופלת מתכנית ההכשרה של הקליניים אלא אף עולה עליה.
אז בבקשה ממכם לפני שאתם מגיבים כדאי שתלמדו היטב את הנושא ולא תפעלו ברוח הדמוניזציה שמנסה איגוד הפסיכולוגים הקליניים להפיח בכם ובאחרים. ובכך תפעלו יותר מכול לטובת המטופלים. רבקה יעקובי
מיה גזית13/6/2010
והמציאות...הניתוח הצליח והחולה מת. אולי הגענו קצת להסכמות...שיש צורך בדרישות מינימום להיות מטפל, שאולי לא כל פסיכולוג בהגדרה יכול לטפל ....הניתןח אולי יצליח אבל החולה בנתיים גוסס...כי שני, אורן וג'ולי ואם שכחתי מישהו איתו הסליחה...בעקבות הרפורמה לא תהיה התמחות קלינית, ומי שיטפל לפחות בתחום בריאות הנפש זה לא פסיכולוגים ובטח שלא פסיכואנליטיקאים...וכניראה גם לא פסיכולוגים שיקומיים ואחרים שהכשרתם יקרה וממושכת, אלא רופאי משפחה, פסיכיאטרים (במקרה הטוב) ומטפלים אלטרנטיבים.
אז אנחנו נמשיך להתדיין ובנתיים נקבעות עובדות בשטח.
ואז אולי באמת לא יהיה הבדל בין ההתמחויות השונות, אף אחד לא יילמד לטפל...
ג'ולי גרין13/6/2010
בהצלחה וסעיף 9 ב'. אני מחזקת את ידיי האנשים שפועלים על מנת לשנות את החוק, במקרה שלי, אני מתמחה שיקומית, עשיתי את הפרקטיקום וגם את ההתמחות הראשונה בטיפול בנפגעי נפש במקומות המוכרים להתמחות קלינית והודרכתי ע"י מדריכים קליניים. נוצר מצב אבסורדי כי למרות כל ההכשרה הזאת אנילא מורשית לעסוק בפסיכותרפיה למרות שזה הדבר העיקרי שהוכשרתי לעשות.
אורן סגל12/6/2010
תגובה למיה - רעיון טוב. מיה, אני חושב שהרעיון שלך לקבוע סטנדרטים אחידים ומקובלים לגבי טיבה של הכשרה טיפולית פסיכותרפויטית הוא רעיון מצוין. אני לא בטוח שמבחן אחיד הוא הפיתרון, כיון ששוב אנחנו חוזרים לבעיית אינספור ההגדרות והשיטות לפסיכותרפיה, אבל אולי יצירת דרישות אחידות לשעות טיפול והדרכה בהתמחות (דרישה שקיימת בתחום השיקומי כיום) יכולה להיות פיתרון נכון יותר. מה שכן, אני חושב שיצירת הסטדנרטים האחידים צריכה להיות מקובלת על כל התחומים אשר מבצעים כיום טיפול נפשי, תוך התייחסות מכבדת ושווה לכל גישה טיפולית קיימת. השוויון והקבלה האלו צריכים להתחיל באיחוד התחומים תחת 9ב ולא הפרדתם, ותחילת שיתוף פעולה פורה ומפרה. אני מחזק גם את דברי גולן ושני לגבי ערעור מעמד הפסיכואנליזה בגלל המאבק הזה. התיאוריות הטיפוליות הפסיכואנליטיות סובלות, ולא בצדק בעיניי, מהיעדר חקירתם השיטתי בכלל ובתחומים השיקומיים והרפואיים בפרט. בנוסף, המאבק הקיים בארץ גורם להתייחסות מזלזלת לעתים בשיטות אלו בתחום השיקומי. שינוי החוק והכנסת פסיכולוגים מסקציות לא קליניות למקומות הכשרה פסיכואנליטים יאפשר חיבור ועדכון של שיטות אלו לאוכלוסיות שיכולות להיתרם מהן.
שני אור-נוי12/6/2010
מסכימה עם מיה. אני מסכימה שקיים פער בין ההכשרה הטיפולית שהפסיכולוגים החינוכיים מקבלים לבין ההכשרה ששאר ההתמחויות מקבלות בתחום הטיפול (שהינה בהחלט מעמיקה ודורשת המון שעות לימוד, טיפול והדרכה). זו בהחלט בעיה שיש לשים עליה את הדעת ולחשוב כיצד פותרים אותה, לאור הצורך בשינוי החוק ובהגדרת פסיכותרפיה.
מיה גזית12/6/2010
חבל.... חבל ששוב הדיון מתפתח לעמדה סכיזופרנואידית, הם ואנחנו... גולן, האם אתה מכיר את ההכשרה החינוכית... את ההתמחות, את הנדרש בה? האם מי שעשה טיפול אחד, שניים, חמישה, עשרה יכול להקרא מטפל? לדעתי לא... אני רואה מתמחים שמגיעים למרפאה אחרי שסיימו הכשרה חינוכית. אנשים טובים, שאני מאוד מעריכה, אבל גם הם יסכימו איתי שיש פער גדול בהכשרה בתחום הטיפול. לא כי הם פחות טובים, ממש לא, אבל כי הרבה מהכשרתם מושקע באבחונים (בעומס אדיר שגם לפעמים לא מאפשר העמקה) עבודה מערכתית בבית ספר - עבודה חשובה מאין כמותה. אבל זה בא על חשבון הזמן לעבוד ולהיות מודרכים בטיפול.
אולי צריך להגדיר מינימום של הכשרה בטיפול - כמה טיפולים, כמה זמן (למרות שעדיין נראה לי קשה להגדיר באופן כמותי את תהליך ההכשרה, העבודה על טרנספרנס וקאונטר טרנספרנס).
אולי צריך להיות מבחן אחיד למי שיותר לו לטפל?
מיה גזית12/6/2010
הבהרה. שני שלום,
ראשית, כמה שאני יודעת המגמה השיקומית לפחות בבר אילן קיבלה הכרה קלינית כבר מזמן. אני זוכרת את המאבק ומסכימה שהכשרתם היתה דומה לזו שלי.
שנית אכן אין לי ספק שמי שסיים למודיו במגמה שיקומית ראוי שיטפל בנכים, פגועי ראש, חולים יותר ממני. אין לי ספק שיש לכם את הידע וההכשרה המתאימה. כנ"ל מטפלים התפתחותיים - אין לי ספק שיש להם הכשרה לטפל בילדים עד גיל 6. יותר מזה הייתי שמחה שבכל מרפאה יהיו מטפלים שיקומיים והתפתחותיים, בכדי שהטיפול יוכל להיות מותאם לכל מטופל, על פי צרכיו (לא פעם מצאתי עצמי די אבודה כשמטופל פגוע ראש פנה לטיפול ולא היה לאן להפנותו). לגבי החינוכיים - אני חושבת שלחלקם נסיון בטיפול ואולי הכשרה מתאימה, אבל לרבים לא. בתור מי שעבדה בעבר כפסיכולוגית חינוכית ובתור מי שמדריכה היום פסיכולוגים שעשו התמחות חינוכית ועכשיו משלימים את התמחותם הקלינית, יש פער בהכשרה ובידע הן בטיפול והן באבחון בתחום הרגשי. אין לי ספק שבתחום הקוגנטיבי יש להם ידע רב משלי כמו בהכרת מסגרות חינוכיות והתאמתם לתלמידים (עבודה מערכתית ועוד). אני לא מאמינה שאפשר ללמוד הכל ב-4 שנים של התמחות. ברור שכל תחום דורש זמן. בהכשרה החינוכית, לפחות מנסיוני העומס לא מאפשר העמקה הרבה פעמים (שוב לא תמיד!!!).
אולי צריך להיות מבחן אחיד לכל מי שעוסק בטיפול? (אבל אז תהיה השאלה מי ייבחן :) ).
ולגבי בי"ס לפסיכותרפיה - גם שם לדעתי צריך לבחון כל מקרה לגופו. לא חושבת שתגובתי נובעת מהתנשאות, כפי שנכתב, אלא מתוך רצון לשמור על רמת המטפלים. אני באמת מאמינה שכדי לטפל צריך הכשרה מעמיקה תיאורטית ומעשית, ושהחוק צריך לשמור על המטופלים מהכשרות חפוזות, שלצערי קיימות היום, וממטפלים לא מקצועיים. ולדעתי זו חובתנו כאנשי מקצוע ולשם כך נועד החוק.
שני אור-נוי12/6/2010
בית הספר לפסיכותרפיה באונ' תל אביב. סוגיה נוספת הקשורה לסעיף 9 ב' הינה חוסר האפשרות ללמוד בביה"ס לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל אביב לפסיכולוגים שאינם קליניים. למעשה, עובדים סוציאלים קליניים בעלי תואר שני, שלא עברו התמחות ו/או בחינת התמחות, יכולים ללמוד בביה"ס, בעוד שפסיכולוגים מומחים מתחומים אחרים אינם רשאים ללמוד ולהתפתח בתחום בו הם עוסקים. אין ספק שהתמקצעות בטיפול נפשי הכוללת למידה נוספת ונרחבת כגון בבית הספר לפסיכותרפיה, יכולה לתרום למיומנות הפסיכולוג, וחבל שבמקום לאחד כוחות ולאפשר התמקצעות של כל תחום הפסיכולוגיה הטיפולית, ישנו מידור שכזה.
גולן שחר12/6/2010
זאת ועוד: הפסיכואנליזה נגד 9ב. תודה רבה אורן. ואני רוצה להוסיף עוד סוגיה אחת, הקשורה לפסיכואנליזה, שמאוד יקרה לליבי.
אחד מהמהליכים המחוכמים של איגוד הפסיכולוגיה הקלינית הוא נטיעת הרושם בציבור המטפלים, לפיה הפסיכואנליזה שייכת רק לסקציה הקלינית, והיא זו שמגינה עליה מפני: פסיכולוגיה קלינית אלטרנטיבית (מונחית ראיות, למשל), הסקציות האחרות (שיקומית-רפואית-חינוכית-התפתחותית), ומטפלים מדיסציפלינות אחרות. המהלך הזה סייע לאיגוד במשך שנים לקבל תמיכה מהעולם הפסיכואנליטי, שהוא באמת עולם מאוד איכותי. אבל האמת שונה בתכלית, למעשה הפוכה. המהלכים של האיגוד בעצם מאוד הזיקו למעמדה של הפסיכואנליזה בארץ. מדוע?
1. הם יצרו חוצץ בין הפסיכואנליזה לבין כוחות מלאי התלהבות ומבריקים, כגון פסיכולוגים שיקומיים, רפואיים, חינוכיים והתפתחותיים, שלומדים טיפול דינאמי באוניברסיטאות, ומתים להמשיך ללמוד גם בתכניות הכשרה ואפילו במכונים פסיכואנליטיים, אבל 9ב מונע מהם את זה בגלל שהם חסומים מללמוד בתכניות הכשרה. בכך-
2. הם משמרים את התדמית של הפסיכואנליזה כמנותקת מבעיות יסוד אקזיסטנציאליות, וממחקר מדעי עדכני, ומונעים מהפסיכואנליזה להתחבר למקורות מקצועיים רעננים.
3. הם פוגעים קשות במעמדה של הפסיכואנליזה באקדמיה. מכיוון שרוב הקלינאים-חוקרים באקדמיה הם מגישות אחרות, וניזוקו מהמדיניות של האיגוד, ומזהים את הפסיכואנליזה עם האיגוד, אזי הם מפתחים יחס עויין לפסיכואנליזה. בסופו של דבר אני הוא זה שמשקיע מאמצים אדירים להגן על מעמדה של הפסיכואנליזה באקדמיה ובתנועה לפסיכולוגיה מונחית ראיות, ובעצם בכך "מנקה" אחרי הנזקים של האיגוד.
בשנים האחרונות ערכתי שיחות רבות עם מנהיגי הפסיכואנליזה בארץ, אנשים כמו עמנואל ברמן, ויותר ויותר אנשים כאלה מבינים את הנזק שהאיגוד גורם לפסיכואנליזה. זה תהליך חיובי, אבל את הנזק שכבר נגרם קשה לתקן. אני סבור שיואל מודע למצב הזה, ולכן הוא דאג לתת כבוד לפסיכואנליזה בהצהרת הכוונות שלו, ולציין שהיא אחת משלוש גישות מונחות ראיות, שצריכות להוביל את הפסיכולוגיה הפרופסיונלית קדימה.
לאחרונה הקמתי פורום אינטרנטי לדיון במפגש בין פסיכואנליזה למדע. הדיונים בו הם מרתקים ומאוד איכותיים. אין פוליטיקה בפורום. משתתפים שם פרופסורים ואנשי אקדמיה, אנליטיקאים משני המכונים, פסיכולוגים בכירים, מתמחים, דוקטורנטים וסטודנטים. לכל אחד יש קול שווה. הפורום פתוח בפני פסיכולוגים עם תואר שני מכל הסקציות. אפשר להרשם אם שולחים אליי מייל (אני מפנה אותו לדוקטורנטית שלי שמנהלת את הפורום). אשמח מאוד אם תפיצו את עובדת קיום הפורום בין כל המתמחים מכל הסקציות.
ג
אורן סגל12/6/2010
תגובה לגולן - ישר כוח. אני מסכים איתך לגמרי שהמאבק אינו בין תחומי הפסיכולוגיה השונים, ואינו קליניים מול תחומים שונים, אלא מאבק מול קבוצות מסוימות בתוך התחום הקליני אשר עומדות על שתי רגליהן האחוריות ומסרבות לאפשר לפסיכולוגיה בארץ לצמוח ולהתפתח למקומות שאליהן ראוי היה שתגיע. כמו כן, אני מסכים בטענה שכיום, בגלל המחלוקות הפנימיות של תחום פרופסיונלי לא מאוד גדול, לא "סופרים" אותנו. כולנו משלמים על זה מחיר חמור: הן ביכולת להיאבק על המשכורות הציבוריות בתחום, על הגדלת תקנים ממשלתיים, על פיתוח והתמקצעות בשיטות טיפול ייחודיות, על חידוש באקדמיה, והן מבחינת האופן שבו אנחנו נתפסים על ידי הציבור ומבחינת היכולת לשפר את רווחת הציבור. אני מחזק את תקוותך, שהיציאה לאור או מהארון של הדיון הזה ושל כל התומכים בשינוי מכל הסקציות הוא תחילתו של שינוי מהותי ובריא למקצוע
גולן שחר12/6/2010
9ב נגד הפסיכולוגיה הקלינית: הגיע (מזמן) הזמן לשינוי. אני מברך על המשכו של הדיון החשוב הזה. נראה לי חשוב שהסוגיות הללו, שעד כה נדונו במחשכים, יראו את אור השמש. בעיקר חשוב שפסיכולוגים מהסקציות השיקומית-רפואית-חינוכית-התפתחותית ידעו, שהמאבק המוצדק והמוסרי שלהם איננו כנגד הפסיכולוגיה הקלינית, אלא כנגד קבוצה של פסיכולוגים קליניים שהשתלטה על נישה של ייצוג הסקציה הקלינית חרף העובדה שמעולם לא נבחרה, וחרף העובדה שהיא מציבה את עצמה כנגד הבסיס המוסרי-אתי-לגיטימי של כל מקצוע פרוםסיונלי, דהיינו האקדמיה. כפי שציינתי בפוסט הקודם שלי, רוב רובם של הפסיכולוגים הקליניים באקדמיה, אלה שמחנכים פסיכולוגים קליניים, מתנגדים נמרצות לאג'נדה שמוביל "איגוד הפסיכולוגים הקליניים" ו-"פורום אסטרטגיה של הפסיכולוגיה הקלינית", שהם שני גופים בלי שום מעמד פורמלי, אבל שבעצם מכתיבים את המדיניות של הפסיכולוגיה הקלינית בארץ. כך, בהנחה שפסיכולוגיה קלינית היא מקצוע אקדמי, אזי המצב כיום הוא שפסיכולוגיה קלינית היא במאבק כנגד עצמה.
והאמת היא שכבר מזמן הפסיכולוגיה הקלינית האמיתית מצוייה בסקציות הטיפוליות האחרות. כדיסציפלינה שאמורה לדאוג לרווחת הציבור כולו, הפסיכולוגיה הקלינית הישראלית בעיקר מתמקדת בהכשרה של פסיכולוגים שיטפלו באנשים מוצלחים ומבריקים, חלקם הגדול פסיכולוגים. לעומת זאת, מי שאמון על שיקום פסיכיאטרי הם הפסיכולוגים השיקומיים. מי שאמון על טיפול באנשים עם מחלות גופניות כרוניות הם הרפואיים. מי שאמון על בריאות נפשית בבית הספר הם החינוכיים, ועל בריאות נפשית בגיל הרך הם ההתפתחותיים. במובן הזה, כפי שציינתי בעבר, הסקציות האחרות הן "קלינית פלוס".
וזו הסיבה, שהפסיכולוגיה הפרופסיונלית היא על כרעי תרנגולת. כשצריך להלחם נגד הרפורמה, איש לא סופר את עמדת הפסיכולוגים. בבתי החולים, מעמד הפסיכולוגים הקליניים ירוד ביותר. בתוך הפסיכולוגיה הקלינית מתקיימת הדרה שיטטית של אנשי מקצוע מגישות קוגניטיביות-התנהגותיות ומערכתיות-משפחתיות (ואני אומר זאת כאיש מקצוע שצמח בעולם הפסיכואנליטי, מזוהה עם הזרם המדעי שבתוכו, ומפרסם מאמרים תיאורטיים-קליניים-מחקריים בכתבי עת פסיכואנליטיים). וכל זאת באשמתה הישירה של קבוצה לא גדולה, שהחליטה שהיא המקצוע, ושחוסמת את התשוקה והמצויינות של כל השאר. לכן הגיע --- מזמן -- הזמן לשינוי, ואנחנו רואים אותו מול העיניים.
גולן
אורן סגל11/6/2010
למיה ולצבי. צר לי ששניכם מתבצרים בעמדה קלינית שמרנית ויש לומר מתנשאת, שאפילו אינה מייצגת נאמנה את העמדה של כל הפסיכולוגים הקלינים בארץ כיום. ראשית, הסתירה המהותית בין חוק הפסיכולוגים ל9ב, יוצרת סוג של האדרה למושג "פסיכותרפיה", שמאפשר למוסדות שונים, ואף לגופים ממשלתיים, לומר לעצמם שהם מעדיפים לאפשר טיפול לפסיכולוגים שיכולים לבצע את הדבר הנוסף הזה "פסיכותרפיה" גם לאוכלוסיות שאין להם שום ידע לגביהם (כמו אוכלוסיות פגועי ראש, או חולים במחלות שונות וכ"ו) על פני פסיכולוגים אחרים המוכשרים לעשות זאת יותר בגלל ניסיונם והידע התיאורטי הרלוונטי שלהם. מהבחינה הזו, צבי, יש כאן בעיה מהותית שדורשת תיקון. פסיכותרפיה היא לא תרפיה שמיועדת לנוירוטים בלבד, היא שם כללי לטיפולים נפשיים, וככזו, היא רלוונטית לכל תחומי הפסיכולוגיה הטיפולית. כן, פסיכותרפיה לא יכולה להיות כללית ומתאימה לכולם, אלא דורשת התאמה ייחודית לכל אוכלוסיה מטופלת, בין אם נוירוטית או פסיכוטית, אורגנית או אנאורגנית ועוד.
שנית, חוק הפסיכותרפיה נקבע כאשר היו בארץ שני תחומים בפסיכולוגיה: פסיכולוגיה טיפולית שהוגדרה אז כקלינית ופסיכולוגיה מחקרית שהוגדרה אז כחינוכית. מאז, נוספו תחומי טיפול שונים: התחום השיקומי, ההתפתחותי, הטיפול החינוכי והרפואי. כל אלו זכו להכרה במשרד הבריאות תחת חוק הפסיכולוגים, אך לא לשינוי מהותי בחוק. לפיכך, הטיעון ההיסטורי אינו מתאים היום.
באופן כללי, אני מבין שהפחד שלכם משינוי המצב הקיים מעורר בכם תוקפנות והתנשאות, ואני חייב לומר שאני לא לגמרי מבין ממה אתם מפחדים. לצערנו יש צורך בכל תחומי מומחיותינו בעולם שבו אנו חיים, ואם נשכיל לעבוד יחד אני משוכנע שגם אנחנו וגם המטופלים שלנו ירוויחו מזה ולא להיפך. המאבק הזה מחליש אותנו כגוף מקצועי וםוגע במקצועיות שלנו.
שני אור-נוי11/6/2010
ועוד משהו לצבי- לידע הכללי. בנוגע להכשרה בפסיכופתולוגיה ובפסיכודיאגנוזה- בלימודיי לתואר שני למדתי יחד עם הסטודנטים מהמגמה הקלינית את שני הקורסים הללו. חלק הארי מההתמחות השיקומית עוסק באבחונים נוירופסיכולוגיים, הכוללים בתוכם את החלק הפסיכודיאגנוסטי. בנוסף, הידע בפסיכופתולוגיה חשוב לא פחות לפסיכולוגים בהתמחויות האחרות, שכן אדם הסובל מפגיעה כלשהי (במקרה של השיקומיים/הרפואיים) יכול לסבול גם במקביל (ואף בעוצמה גבוהה יותר בעקבות הפגיעה) מפסיכופתולוגיה כלשהי. נכון שזה מפתיע, אבל יש אפילו אנשים שעברו תאונת דרכים ויש להם גם הפרעת אישיות!
שני אור-נוי11/6/2010
גם אני עוד פעם. צבי היקר, אם כן מהי פסיכותרפיה? האם טיפול בנוירוטים? האם טיפול בפסיכוטיים? האם העובדה שפסיכולוגים שיקומיים מועסקים במחלקות פסיכיאטריות כמטפלים לכל דבר (כגון באיכילוב) אינה סותרת זאת? האם טיפול באוכלוסייה שיקומית או רפואית, הכוללת פעמים רבות טיפול נפשי ארוך טווח בגישה דינמית אינה פסיכותרפיה? אני מבולבלת לחלוטין. האם אין הנך חושב, דווקא כפסיכולוג קליני ורפואי, שנכון יותר יהיה להגדיר בחוק שלכל פסיכולוג מותר לבצע פסיכותרפיה באוכלוסיה בה התמחה?
צבי גיל11/6/2010
טוב, עוד פעם. נכון שחוק הפסיכולוגיה אינו מגדיר מהי פסיכותירפיה. איכשהוא נראה שלמנסחי החוק זה נראה ברור מאליו. בכל אופן מהניסוח של החוק ברור שבעוד שלכל הפסיכולוגים מותר לטפל, הרי רק פס' קל' רשאים לעשות פסיכותירפיה. מי שחושב שטיפול פסיכולוגי ופסיכותרפיה הם זהים יראה בכך סתירה פנימית. אבל אם אין הללו זהים, אז אין סתירה. לאור זאת אני מצר על כך שאת חוזרת, שני, על כך ש"הבעיה היא שאני לא יכולה לטפל על פי חוק, כי למדתי והוסמכתי לעסוק בפסיכותרפיה (טיפול נפשי/פסיכולוגי).". לפי הבנתי את למדת והוסמכת לעסוק בטיפול בתחום מומחיותך, ולא בפסיכותרפיה. אין שום דבר בחוק הנוכחי שמפריע לך לעסוק בטיפול בתחום השיקומי, שהוא תחום מומחיותך.
לא ברור לי גם על סמך מה פרופ. גולן שחר סבור (ואפילו בטוח) ש"הפסיכולוגיה הפרופסיונלית נמצאת על כרעי תרנגולת, בעיקר בגלל סעיף 9ב, המדיר וחוסם את מיטב הכוחות שלנו". מה יש בניסוח הנוכחי של החוק שמפריע לפסיכולוגים מכל ההתמחויות לפתח את עיסוקיהם? האם רק המניעה מלפתוח קליניקות פרטיות לטיפול בנוירוטים זה מה שמפריע לפסיכולוגים מלהתפתח? למיטב ידיעתי (אני עצמי גם פס' רפואי) יש המון מחקר וספרות קלינית בכל תחומי הפס', ואני מתקשה לראות משהו בחוק הנוכחי שבולם אותם.
איך שאני מבין את החוק בהקשר זה, פסיכותרפיה היא עיסוק רפואי: זו אחת מהדרכים שיש לרופאים לטפל באנשים עם בעיות נפשיות. פרויד עצמו היה רופא, ורוב המטפלים אחריו היו רופאים שהתמחו בטיפול נפשי. בשלב מאוחר יותר נכנסו גם מקצועות אחרים, ובעיקר פסיכולוגים, לתחום. כאשר נחקק חוק הפסיכולוגים - בשנת 1977, אם אינני טועה - הוא הכיר בפסיכולוגיה כמקצוע יחודי שדורש רישוי. מתוך מקצוע זה התיר החוק רק לפסיכולוגים קלינים לעסוק במה שעד אז רק רופאים היו רשאים לעסוק בו - פסיכותרפיה. גם היום רופאים הם המסתייגים העיקריים משינוי החוק משום שהם חוששים שפסיכולוגים שלא עברו הכשרה קלינית (לימודים של פסיכופתולוגיה, פסיכודיאגנוסטיקה וכד', עבודה במרפאות לבריאות הנפש ובמחלקות פסיכיאטריות, וכן הלאה) יתחילו לטפל באותם מטופלים בהם מטפלים פסיכיאטרים. סעיף 9ב נועד להגדיר את היחוד של הפס' הקל', ומחיקתו עשויה למחוק יחוד זה.
המקצוע הזה עבר סוציאליזציה ומאז 1977 חלו שינויים שביניהם נכנסו אליו גם מקצועות אחרים, בעיקר עובדים סוציאלים, וזה אולי עניין לחוק הפסיכותרפיה. יחד עם כל אלה צריך לחזור ולומר: סעיף 9ב אינו קשור כלל למה שפסיכולוגים מכל המומחיות עושים במסגרת מומחיותם, אלא רק למה שפס' קל' רשאים לעשות. בברכה, צבי
שני אור-נוי11/6/2010
אכן נפלא. מיה, טיפלתי גם בתקופת הפרקטיקום וגם במהלך ההתמחות. הבעיה היא שאני לא יכולה לטפל על פי חוק, כי למדתי והוסמכתי לעסוק בפסיכותרפיה (טיפול נפשי/פסיכולוגי). אולי פשוט אטפל באבנים חמות?
מיה גזית11/6/2010
שני. נפלא, סיימת לימודים ועכשיו אחרי התמחות תוכלי לטפל...מה הבעיה?
גולן שחר5/6/2010
ברכות ליואל ו-9ב. אני מברך את יואל על כניסתו לתפקיד. הפסיכולוגיה הפרופסיונלית נמצאת על כרעי תרנגולת, בעיקר בגלל סעיף 9ב, המדיר וחוסם את מיטב הכוחות שלנו. אני אומר זאת כפסיכולוג קליני (וגם רפואי), ומציין שהרוב המכריע של הפסיכולוגים הקליניים במגמות הקליניות בכל האוניברסיטאות בארץ תומך נמרצות בביטול הסעיף הזה.
בברכה
פרופ' גולן שחר
(לשעבר ראש המגמה לפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת בן-גוריון)
אורן סגל5/6/2010
תגובה לצבי גיל ולשני - מהי פסיכותרפיה?. צבי גיל, הידעת שקיימים בעולם יותר מ400 סוגים של פסיכותרפיה? האם הפסיכולוגיה הקלינית בישראל חולשת על כולן? האם אתה מומחה בכל שיטות הפסיכותרפיה האלו? האם אתה יכול לספק הסבר להבדל המהותי בין טיפול נפשי (המאושר עפי"י חוק הפסיכולוגים לכל הפסיכולוגים המטפלים) לבין פסיכותרפיה המאושרת רק לפסיכולוגים הקלינים? אם כן, אשמח להסבר כזה המאפשר לחוק 9ב להתקיים כפי שהוא היום
שני אור-נוי5/6/2010
שאלה לצבי גיל. האם אין סתירה לדעתך בין האפשרות לתת טיפול פסיכולוגי לבין חוסר האפשרות לתת פסיכותרפיה? שהרי פסיכותרפיה=טיפול פסיכולוגי (תרגום מדויק), זה היינו הך!
אריאל יצחקי5/6/2010
בתגובה לצבי גיל. חוק הפסיכולוגים אינו מפרט מהי פסיכותרפיה, כמו גם אינו מפרט מהו טיפול. החוק כלשונו יוצר מציאות מעווותת בה פסיכולוגים מומחים בתחומם אינם רשאים להעניק טיפול פסיכותרפי לאוכלוסיות בהם הם התמחו לטפל. הגיע השעה כי עיוות זה יתוקן ויוסדר בחוק שכן הנפגעים העיקריים ממנו כעת, הם אנחנו קהילת הפסיכולוגים אשר מכלה עצמה לדעת במאבקים פנימיים חסרי תועלת.
צבי גיל5/6/2010
תיקון לשני: כל פסיכולוג רשאי לטפל. לשני שלום! אני מניח שאת מביאה דברים מתוך הזיכרון או השמועה, בניגוד למה שיואל אליצור מציע בפתח דבריו. בראשית חוק הפסיכולוגים - בו אינני יודע אם טרחת לעיין - כתוב כי "עיסוק בפסיכולוגיה" - עיסוק מקצועי כמשלח-יד באבחונם ובהערכתם של ענינים ובעיות בתחום הנפשי, השכלי וההתנהגותי של בני-אדם, וכן טיפול, שיקום, ייעוץ
והדרכה בנוגע לענינים ולבעיות כאמור, הנעשים בדרך כלל בידי פסיכולוג".
המלה טיפול כתובה בו בפירוש, ולכן ברור שכל פסיכולוג רשאי לטפל. הטענה שהחוק הנוכחי אוסר על פסיכולוגים לטפל היא לא רק אבסורדית אלא גם לא נכונה עובדתית.
החוק הנוכחי אוסר על פסיכולוגים שאינם קלינים לעסוק בפסיכותירפיה, ולכן ברור שהוא מבחין בין טיפול - שבו עוסקים כל הפסיכולוגים - לבין פסיכותרפיה, שמותרת רק לקלינים.
בברכה, צבי
אורן סגל5/6/2010
ברכות הצלחה לתפקיד והמשך לדיון בנושא 9ב. אני מחזק את דבריה של שני בנוגע להכשרות הטיפוליות הקיימות והמספקות בתחום הפסיכולוגיה השיקומית. בנוסף, גם אני, כנוירופסיכולוג שיקומי, מרגיש כי הנושא הבוער ביותר והמפלג ביותר בתחום הפסיכולוגיה הטיפולית בארץ הוא נושא חוק 9ב וכל ההשלכות הנלוות לו: הקצאת התקציבים הממשלתיים לתחומים השונים בפסיכולוגיה, כניסת ומניעת פסיכולוגים מטיפול בקהלי היעד שלהם בקופות חולים ובבתי חולים ויצירת פער נוסף בין ישראל לבין מדינות מערביות אחרות. קיומו של החוק כפי שהוא היום, גורם לכך שהפסיכולוגיה בארץ מתקשה להתקדם קדימה ולנצל את משאבי כוח האדם המיומן הקיים בה לצורך קידום התחום כולו. בסופו של דבר, הנפגעים מחוק זה הם הפסיכולוגים, ולא רק הפסיכולוגים השיקומיים או הרפואיים או ההתפתחותיים או החינוכיים, אלא גם הפסיכולוגים הקלינים. כיון שאנו לא עובדים יחד כגוף אחד ומלוכד, אנו הופכים לתחום מקצועי חלש ועקר, אשר לא מקבל את הקרדיט המגיע לו. אני מקוה שיואל ידע לכוון נכון את הספינה הזו ולהשיט אותה לחוף מבטחים אותו היא איבדה לפני כ-30 שנים.
אורן
שני אור-נוי5/6/2010
תוספת. ברצוני לחדד עוד את דבריי: התיקון לחוק מציע שכל פסיכולוג יוכל להעניק טיפול פסיכולוגי לפי תחום התמחותו. כיום החוק אוסר ביצוע טיפול פסיכולוגי לפסיכולוגים שאינם קליניים. למשל, כיום על פי חוק אסור לי לטפל באוכלוסייה שיקומית מגוונת, על אף שהוכשרתי במהלך הדרך הארוכה של מסלול ההתמחות במתן טיפול פסיכולוגי בדיוק באוכלוסייה זו. כאן האבסורד.
שני אור-נוי5/6/2010
תשובה למיה. בוודאי שמדובר על טיפול בתחום ההתמחות! לא הייתי רוצה שפסיכיאטר ינתח אותי, אולם הייתי רוצה שייתן לי טיפול רפואי כפי שהוכשר (כגון מרשם). בחוק אבל כתוב באופן גורף שפסיכותרפיה (דהיינו, טיפול פסיכולוגי) יכולה להינתן על ידי פסיכולוגים קליניים בלבד. אני כנוירופסיכולוגית שיקומית למדתי בתואר שני (שהיה שלוש שנים, ולא שנתיים כמו אצל הקליניים) הכשרה טיפולית, כמו גם בהתמחות. אם תרצי לברר את המצב, את מוזמנת להסתכל בתוכניות הלימודים של שאר ההתמחויות הטיפוליות בפסיכולוגיה ולראות שאנו מקבלים הכשרה טיפולית מלאה, כמו גם הדרכה טיפולית מלאה במהלך ההתמחות, ואנו נבחנים על מקרה טיפולי לבחינת ההתמחות בדיוק כמו הקלינים.
מיה גזית5/6/2010
שני שלום. מקוה שמותר להגיב לדבריך...רופאים גם הם אינם יכולים לטפל שלא בתחום התמחותם. אני בטוחה שלא היית רוצה שרופא פסיכיאטר ינתח אותך? במרפאתי לא מעט פסיכולוגים שעברו התמחות נוספת, וכך הם יכולים להיות הן חינוכיים והן קלינים והן התפתחותיים. אולם מי שלא עבר התמחות קלינית, זו שאלה מה ההכשרה הטיפולית שקיבלו? לדעתי המצב דוקא מכבד את המקצוע...השאלה אולי עליה צריך להסכים היא מהי הכשרה לטיפול.
שני אור-נוי5/6/2010
סעיף 9 ב'. אני מברכת על המפגש הנוכחי ועל המפגשים הבאים. מקווה מאד שסעיף 9 ב' יתוקן במהרה, שכן על פיו לפסיכולוגים שאינם קליניים שהוכשרו בתחומי הטיפול אסור למעשה לטפל אלא רק לאבחן. הדבר דומה לכך שרופאים בהתמחויות שונות לא יוכלו להעניק טיפול רפואי, מלבד בהתמחות אחת (למשל, בכירורגיה), והרי מדובר באבסורד שאינו מכבד את המקצוע.
מיה גזית31/5/2010
צר לי. ראשית, תגובתך כאן לכנס בנושא הרפורמה היא בעיני היתממות, כמו שראש הממשלה לא יכול להביע את דעתו הפרטית, כשהוא נושא תפקיד כך גם אתה כיו"ר מועצת הפסיכולוגים אינך יכול. עבור כל אדם שאינו מצוי ברזי המקצוע ולצערי גם בתככיו , אתה מייצג את הפסיכולוגים וככזה אינך יכול להביע דיעה אישית.
שנית, נראה לי שכנציג שאמור ליצג גם אותי ואת עובדי בריאות הנפש בין שאר הפסיכולוגים אותם אתה מייצג, היה רצוי שתשמע את דעתי, תכיר את עבודתי לפני שתחרוץ את גורלי. זכותך לתמוך בטיפולים אילו ואחרים אך אין לך זכות לפסול דעות אחרות וטיפולים אחרים כפי שעשית בתגובה לשאלתי לגבי הקצאת זמן טיפול מראש עפ"י הרפורמה המוצעת. מעולם לא ניפגשנו, אינך מכיר את עבודתי או את עבודת חברי והקביעה כי העבודה הנעשית במרפאות אינה מקצועית, בזבזנית ופוגעת במטופלים היא פוגענית והוצאת לשון הרע - אין לי הגדרה אחרת.
את הנזק כניראה יהיה קשה לתקן.
עפ"י הרפורמה לא תהיה עבודה מערכתית אותה הצגת בנושא טיפול בילדים עם ADHD (אגב כמו שנעשית היום במרפאות - רק לידיעה), אלא תהיה בעיקר חלוקת תרופות ע"י רופאי משפחה - יעיל וחסכוני, כמו שתארת בחזונך.
נותר לי רק לכאוב ולכעוס שאדם שאמור לייצג אותי הפך לתוקף מסד אחד שלי ושל חברי.
