ניסיון נוסף
ד"ר עפר גרוזברד | 27/5/2010 | הרשמו כמנויים
אכן מזמן לא כתבתי דבר. האמת היא שהתקשתי לגשר - כנראה בתוך עצמי - על משהו שהוא לא ברור לי דיו. אולי בין העולם אותו אני רוצה לייצג בבלוג זה, עולם שהוא מחוץ לחדר הטיפולי, שהוא רב תרבותי לבין מי שאני מדמיין שהוא קהל הקוראים שלי - מטפלים לסוגיהם האמונים על דרך חשיבה מערבית פרופר. אז הנה ניסיון שני לכתוב אחת לשבועיים קטע קצר שבמקרה הטוב יספק טעימה לאופנות אחרת של חשיבה.
אני מלמד באוניברסיטת חיפה קורס במשא ומתן בין תרבותי והנה טקסט שקראנו אתמול הלקוח מתוך ספרו של אנואר סאדאת "בחיפוש אחר זהות" שבו מסביר סאדאת מדוע יכול היה לעשות שלום עם ישראל. וכך מסיים סאדאת את ספרו: "שקמנו את הגאווה והביטחון העצמי שלנו בזכות מלחמת אוקטובר 1973 כפי שעשה צבאנו. איננו מונעים יותר על ידי "קומפלקסים" של רגשי נחיתות, חשדות ושנאה. זוהי הסיבה שבעטיה הצד שכנגד מיהר לאחר שקיעת אבק המלחמה להתיישב אתנו לשולחן הדיונים.... אחרי הקרבות מה שנותר הוא פשוט כבוד האחד לשני... והעם המצרי הבין זאת."
האם אנו כמטפלים יכולים לחשוב על מלחמה ככלי טיפולי?! האם יש לנו חלק בשיקום כבודו של האוייב באופן שלא יאלץ לשקם את כבודו באמצעות מלחמה? תמיד נדמה לי שכבוד היא מילה גסה בתרבות המערבית. לפחות אותו הכבוד ששכנינו זקוקים לו כפי שאנו זקוקים נניח למימוש עצמי. אלו הם החוקים של כל חברה מסורתית-קולקטיבית שבה הפרט לא מזין את עצמו אלא ניזון מבחוץ כדי לספק רגשות אלו. ואולי משהו במערביות שלנו גורם לנו כמעט לא להיות מסוגלים להבין ספקטרום רגשי זה. אנו נלחמים לשם השרדות ולא לשם שיקום הכבוד. ולסיום, האם וכיצד ניתן לגשר על הפער כשהמחיר המשולם הם רק מלים?
בעוד שבועיים אנסה לומר משהו על הנרציסטיות התרבותית שלנו בת ה 500 שנים של העידן המודרני שחוסמת אותנו מלהבין את האחר.
