האח הגדול לא שומר
אורי ניצן | 14/6/2012 | הרשמו כמנויים
במובנים רבים תוכניות ריאליטי כמו "האח הגדול" הן ניסוי בבני-אדם. לא ניסוי מדעי, אבל בהחלט ניסוי סוציולוגי-בידורי שקהל הצופים מפיק ממנו עונג. לוקחים קבוצה של אנשים, מכניסים לכלוב, משרים תנאים של לחץ נפשי, והצופה זוכה להציץ פנימה ולעקוב אחרי התוצאות. מבחינה איכותית זה לא שונה בהרבה מהשלכת אנשים אל הקולוסאום, להיטרף חיים בידי אריות, רק שהתבגרנו למן ימי קדם, ופיתחנו טכניקות מעודנות יותר לניתוב התוקפנות והצפייה באחר בכלל ובכאבו בפרט. יש רגעי צחוק בתוכנית, מעט דרמה, הגיגים שונים ומשונים, אבל המתח בשיאו מתנקז בסופו של דבר אל האינטריגות, ההשפלות, הבגידות, וההדחות.
בשנים האחרונות, וביתר שאת בחודשים האחרונים, צצות אל פני השטח (בתקשורת בעיקר) ההשלכות הפסיכופתולוגיות של תוכניות הריאליטי – תסמיני דיכאון וחרדה במהלך התוכנית ואחריה, חרדות, משברים נרקסיסטיים, מתן תרופות למתמודדים, ועוד. ההשלכות הפסיכופתולוגיות של תוכניות הריאליטי טרם נחקרו בכלים מדעיים, אך הן מתחילות להיחשב ולעמוד במוקד של דיון ציבורי, ובהקשר זה ראו הבלוג המעניין של נעמה בר-שדה: "האח הגדול": מילות חיפוש.
עד היום לא חובר קוד אתי שמנחה את יוצרי הריאליטי בבחירת המתמודדים ובקביעת רף הדרישות והלחצים בו יהיו נתונים במסגרת התוכנית. תחום אחר בו עוסקים בניסויים בבני-אדם הוא מדעי הרפואה, ושם דווקא קיים קוד אתי (אמנת הלסינקי מ 1964) וישנו גם מנגנון פיקוח ואכיפה (ועדת הלסינקי) ששומר על הציבור מפני חוקרים קלי דעת וניסויים רפואיים שהערך המדעי שלהם מוטל בספק. ודאי שישנן בעיות אתיות במחקר הרפואי, ניגודי אינטרסים, לחצים כלכליים, ופה ושם אף עברות אתיות של ממש, אך אמנת הלסינקי מוכרת לכל רופא ומשמשת נקודת התייחסות בתכנון מחקר רפואי ובביצוע שלו. חוקר שמבקש לבצע ניסוי בבני-אדם צריך להתייצב בפני ועדת הלסינקי, ולהציג בפירוט את המחקר, על הסיכונים והיתרונות הכרוכים בו. החוקר נדרש לבצע תיקונים על-פי דרישותיה של הועדה, לקבל אישור לביצוע המחקר, ורק אז להתחיל לגייס נבדקים. בהמשך על החוקר לעמוד בביקורות של ועדת ההלסינקי, ובסופו של דבר גם להגיש לה דין וחשבון מפורט על תוצאות הניסוי, הנזקים שנגרמו לנבדקים, וכו'. חשוב לציין שועדת הלסינקי היא בלתי תלויה במערכת אותה היא מבקרת (מלבד רופאים חברים בה גם נציגי ציבור) ושמעמדה וסמכויותיה מעוגנים בחוק (תקנות בריאות העם – 1980).
כאמור, לא קיים קוד אתי ברור המנחה את יוצרי תוכניות הריאליטי, וודאי שלא מנגנון בקרה ואכיפה. הסיבות לכך הן רבות, אך הסיבה המרכזית בעיניי היא שיוצרי התוכניות אינם מעוניינים בקוד כזה - איזה שור אינו מעוניין שפיו ייחסם בדישו? עיקרון מרכזי באמנת הלסינקי, ש"הדאגה לענייניו של האדם המשמש למחקר חייבת תמיד להכריע לעומת עניינם של המדע והחברה", פחות רלוונטי בסצנת הטלוויזיה. בטלוויזיה בכלל, ובריאליטי התופעה עוד מוקצנת, המחויבות העיקרית היא לצופה, ולא פחות מכך לגיוס של כמה שיותר צופים לצפייה בתוכנית (רייטינג).
עיקרון נוסף של אמנת ההלסינקי הוא ש"הרופאים יימנעו מלעסוק בפרויקטים למחקר שכרוכם בהם בני אדם אלא אם כן הונחה דעתם כי הסיכונים הכרוכים בכך נחשבים לניתנים לחיזוי...". בתוכניות הריאליטי אף אחד לא יודע איזה מתמודד מועד לפורענות ומה הסיכונים שאלמוני לוקח על עצמו עם הצטרפותו לתוכנית כמתמודד, וגם אם מישהו בהפקה מעוניין לווסת או לבקר אין לו עדיין מדדי איכות תקפים להיעזר בהם. כך שדרגות החופש של היוצרים גבוהות, וקבלת ההחלטות מבוססת על אינטואיציה ונורמות ארגוניות יותר מאשר על מחקר מבוסס ראיות.
זכות נוספת של נבדק במחקר מדעי היא ש"יש לנקוט כל אמצעי זהירות כדי לשמור על פרטיותו של האדם המשמש למחקר ולהפחית למינימום את פגיעת המחקר בשלמותו הגופנית והנפשית ובאישיותו". המתמודד בתוכנית ריאליטי מגיע לתוכנית כדי להיחשף, כך שעניין הפרטיות לא רלוונטי, גם אם המחיר הנפשי של החשיפה התקשורתית ודעיכתה הבלתי נמנעת (עם סיום ההשתתפות בתוכנית) לא ברורים דיים – לא להפקה ולא למתמודד עצמו. יותר מזה, דווח על מקרים בהם מתמודד ביקש לפרוש מהתוכנית בשל קושי נפשי, ובתגובה לכך הופעל עליו לחץ רב, מודע ולא מודע, שלא לעשות זאת. כך, למשל, עלתה הטענה שהפסיכיאטר של האח הגדול נתן תרופות פסיכיאטריות למתמודדים כדי לייצב את מצבם הנפשי ולאפשר להם להישאר בתוכנית. באמנת ההלסינקי יש התייחסות מפורשת לסוגיה זו, ונקבע שהנבדק בניסוי רפואי "הוא בן חורין להימנע מהשתתפות במחקר... וכי הוא חופשי להסתלק בכל עת מהסכמתו להשתתף... על הרופא להיות זהיר במיוחד אם האדם המשמש למחקר מצוי ביחסי תלות עמו או עשוי להסכים מתוך כפיה...". די ברור, והאמנה משקפת זאת, שתמיד מתפתח קשר כלשהוא בין הנחקר לחוקר, ושבאופן דומה מתפתחים מן הסתם קשרים בין מתמודד בתוכנית ריאליטי לצוות ההפקה. פעמים היחסים סימטריים ומתקיימים תוך שמירה על נפרדות וכבוד הדדי, אבל יהיו גם מתמודדים שיפתחו תלות בצוות ההפקה, דפוס התנהגות של ריצוי, פחד מהמערכת, וכו'. במקרים אלה המתמודד יתקשה לפרוש מהתוכנית, ועשוי להיקלע בסופו של דבר למצוקה נפשית משמעותית.
סוגיה נוספת בעלת משמעות רבה היא הליווי שניתן למתמודדים בתקופה הפגיעה שלאחר סיום התוכנית. ועדת הלסינקי תאשר ביצוע של מחקר קליני על תרופה רק אם החוקר מתחייב לעקוב אחרי מצב הנבדק כל עוד הוא מצוי בסיכון משמעותי לפתח ת"ל, ולפקח עליו ברמה הרפואית עד שמצב בריאותו חוזר למה שהיה טרם שהצטרף למחקר. כך מפחיתים את הסיכונים למינימום, ומשמרים את האחריות כלפי הנבדק גם אחרי שסיים לשרת את האינטרס הצר של החוקר.
בשורה התחתונה, גופי הטלוויזיה, ובפרט תוכניות הריאליטי, צריכים לפתח ולאמץ קוד אתי שיחייב אותם בשמירה על כבוד האדם ובריאותו הנפשית והפיזית. בהמשך לכך, יש צורך במנגנון פיקוח בלתי תלוי שיאכוף את הנורמות אתיות במהלך התכנון והצילום של התוכנית.
