עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט, גשם כבד עומד ליפול
עלון פסיכולוגיה עברית | 19/11/2023 | הרשמו כמנויים
גשם כבד נופל על הארץ, בראשית עוד שבוע מלא דאגה. על פניו, הטבע עושה את שעליו לעשות, גם אם באיחור מה. על פניו, לרגע אפשר להתנחם בתנועת העולם שאינה תלויה בנו, בדברים כפי שהינם. אלא שבשבוע השביעי למלחמה, כששגרה מוזרה מחלחלת לחיינו, אנחנו מרגישים לעיתים קרובות את התהום הפעורה, בין תנועת הדברים לבין מה שאין בו תזוזה, בין ההתארגנות לעוד שבוע של ילדים ועבודה, לבין הלב הנוהה אחרי מי שלא יכול עכשיו לקום מן השבר, ומי שמחכים ליקיריהם המצויים בצרה ובשביה, ואין וודאות, ואין עונה, ואין לדעת מה יהיה. הגשם הנופל בכל זאת ישקה את האדמה, ובכל זאת יקדם את הפריחה של זרעים שנטמנו בה – בידי אדם, או פשוט כי ככה. ואף על פי שהתמהמה, החורף יגיע, למרות שנראה היה שאולי גם הוא עצר מלכת, והחיטה צומחת שוב, וכו'. ורק מזה אפשר להשתגע. ורק בזכות זה אפשר לנשום. וחוזר חלילה.
השבוע באתרנו, שפע מאמרים מקצועיים אקטואליים, פרקטיים ומעוררי מחשבה, וטורים נדיבים שעוסקים בעבודת המטפל בימים אלה:
במאמרה המעמיק מציגה ד"ר תמר אהרונסון מבט פסיכודינמי אודות התערבות במצבי טראומה אקוטית תוך התמקדות בהשלכות השבת השחורה ה- 7.10.23 והלחימה שלאחריה. בחלק הראשון מובאת הגדרה של טראומה אקוטית, לאחריה סקירה היסטורית קצרה אודות המושג טראומה בזרמים הפסיכואנליטיים השונים ולבסוף משורטט ציר תסמינים המאפיינים מצבי טראומה חריפה בהיבט דינמי. חלקו השני של המאמר עוסק בטיפול פסיכודינמי בטראומה אקוטית. בחלק זה מתוארת התערבות טיפולית במצבי טראומה אקוטית על פי הגישות הפסיכודינמית-פסיכואנליטיות. נסקרות מטרות הטיפול האנליטי בנפגעי טראומה. מושווים דגשים טיפוליים על פי גישות דינמיות-אנליטיות שונות ולבסוף נסקרים צירי ההתערבות העיקריים במצבים טראומטיים.
מלחמת חרבות ברזל מעמידה בפנינו מצב חסר תקדים, בו מצויים בכיתות עשרות ילדים שחוו אובדן במעגל הקרוב (אובדן אח, הורה, סב וסבתא, חבר או בן משפחה קרוב), וזקוקים לתמיכה. מחקרן של ריבי פריי-לנדאו חני מירסקי ונעמה צבר-בן יהושע בחן את התמודדותן של מורות במהלך הליווי של תלמיד שחווה אובדן בתקופת הקורונה, תוך שימוש בשיטה איכותנית. המחקר עשוי לתרום משמעותית לפיתוח תוכניות הכשרה מותאמות למורות במצבי אובדן קולקטיבי. הידע שנצבר רלוונטי ובר-יישום אף לתקופת מלחמת חרבות ברזל.
ד"ר בשמת קליין כותבת על בית וזיכרון ביומניה של אתי הילסום, ועל הרלוונטיות שלהם בימי המלחמה הללו - "על רקע ימי המלחמה הנוכחית, אני שבה אל סיפורה של אתי הילסום צעירה יהודייה שחיה בהולנד בתקופת השואה, ודרכו אני מצביעה על אפשרותה של הסביבה הפיזית לספק מרחב נפשי יציב בתקופה של משבר וקושי. אבקש לעשות שימוש בסיפורה של הילסום כדי לדבר בזכות האפשרות של הבית הממשי וזיכרונות ממנו לתרום ליצירתו של מיכל נפשי מופנם, העשוי לשמש אותנו גם במרחק של זמן ומקום. אף שההתמקדות הינה במקרה ספציפי אבקש לזקק ממנו דבר מה רחב יותר, היכול לשמש אותנו גם בעת הזו, והוא היכולת להישען על אסתטיקה ועל זיכרונות מיטיבים מביתנו כחלק מתהליך של בנייה והשבת כוחות נפשיים".
עקרון הרציפות: גישה מאוחדת לאסון ולטראומה - מאמרם המכונן של חיים עומר ונחמן אלון, התפרסם בשנת 1994 על רקע מלחמת המפרץ ומובא כעת באדיבות המחברים והסתדרות הפסיכולוגים בישראל בשל היותו רלבנטי גם בימים אלו. "עקרון הרציפות קובע, כי בהתמודדות עם אסון, לשלביו השונים, יכוון המאמץ הניהולי והטיפולי לשימור הרציפויות השונות בחייהם של היחיד, המשפחה, הארגון והקהילה, או להחזרתן על כנן: הרציפות התפקודית, רציפות הזהות והרציפות הבינאישית. שתי אמונות מוטעות המנוגדות לעיקרון זה מוליכות לטעויות-החלטה: הנחת האי-נורמליות, המפחיתה בהערכת יכולתם של הקורבנות להתמודד עם האסון, והנחת הנורמליות, המפחיתה בהערכת הסבירות שהאסון יתרחש".
ובינתיים בפסיכובלוגיה -
ד"ר נורית ענבר-וייס מספרת על 'מוזיאון החלומות' של אסון אוקטובר שהוא בעצם פרויקט של איסוף ותיעוד חלומות שנלחמו בתקופה הזו :
"בתוך כל פרויקטי התיעוד של הימים האלה, לא נתקלתי בפרויקט של תיעוד חלומות וחשבתי שיכול להיות לו ערך ביום שאחרי המלחמה. טוב לזכור שיום יבוא ונתבונן על הימים האלה ממרחק הזמן, יום יבוא ותהיה לנו פרספקטיבה מסוימת ופניות לנסות ולהבין מה עבר עלינו כסובייקטים נפרדים אך מחוברים. אני מדמיינת תערוכה במוזיאון ואולי תערוכה וירטואלית, מלאה בתיאורי חלומות ויצירות אמנות המתכתבות איתם. מאגר של חלומות יכול גם לשמש חוקרים ותאורטיקנים, בבואם להבין את ההשלכות הנפשיות של האסון והמלחמה".
חלמתם ורוצים 'לתרום' את החלום שלכם לפרויקט – מוזמנים לשלוח את החלום לענבר-וייס, במייל שנמצא בתוך הטור.
ובבלוג שלה 'מחשבות לא רוויות', חולקת איתנו ד"ר נורית ענבר וייס מחשבות עדינות וחכמות שלה, על היות מטפלת בצל אסון אוקטובר, על העבודה עם מטופליה הקבועים ועל החוויה האישית שלה שמקבלת פנים שונות בחלוף הימים –
"הנה אנחנו כאן, מנסים לתת מילים לתחושות חדשות שאין מילים ומושגים עבורן בשפה, מנסים להיות בזה קצת יחד, מנסים לנסח את מה שאנחנו עדיין יודעים על המציאות, לייצר ולהבליט כל רציפות אפשרית בין העבר להווה. מנסים למצוא דרכים לשאת את הצער, הזעזוע והאי-ידיעה ולהחזיק בתקווה מופשטת גם כשאין לנו מושג מאין יבוא עזרנו. שאלת התקווה כבר חורגת מעבודה פסיכולוגית אל מחוזות הרוח ותפיסת העולם. אני מציעה בהשאלה את כל מה שיש לי עכשיו, כולל אמונותיי והשקפותיי הפרטיות (שאני לא באמת יודעת להבדיל בינן לבין אלה המקצועיות), אך בעיקר מנסה לסייע למטופלים בתהליכי החיפוש שלהם אחר גישה שתועיל להם באופן אישי".
גם נחי אלון משתף אותנו בתפיסותיו לגבי סיוע נפשי לנפגעים בתקופה הזו, הוא מציג מחשבות רהוטות ורוויות בניסיונו ארוך השנים – אלון מדגיש את החשיבות של סיוע לעצמנו כמסייעים, נתינת מקום לכאב, מבועה ספקות והתלבטויות, על החובה להתחזק ולשמור על האנרגיה של המחכשיר היחיד שבידינו – אנחנו, וממשיך לנקודות חשובות הנוגעות לסיוע המקצועי לזולתנו – על חשיבות הארגון במצבי דחק, על הקטינג, על הדגשת הכוחות בצד העיון החיובי בכאב, דגש על פעילות גופנית, חשיפה עצמית ועל המרכיבים המרכזיים בטיפול בחוויה של אשמה ו'פציעה מוסרית'.
ישראל רוזנבאום, מצטרף גם הוא בטור בו הוא מבקש לנתח את המצב הקיומי והנפשי בו אנחנו ומטופלנו מצויים בימים קשים אלה. תוך שרטוט קווי המתאר לטיפול הוא מבקש לשים לב, שאינינו מטשטשים את המפגש עם חוסר האונים הקיומי –
"למרות הנטייה הטבעית לברוח מחוסר האונים לעשייה, התנדבות, ניצחון והבסת הרוע, ההתגוננות הזו דרך מנגנוני הגנה שונים מקבעת את הטראומה ומשאירה אותה כמטען חבלה רב עוצמה שלא מתפרק אלא נשאר בפנים כאיום, והוא יכול להתפרץ בגלל טריגרים שונים שיגיעו בעוד שנה או עשר שנים... היכולת להכיל את חוסר האונים הקיומי הן של המטופל והן של המטפל, להיות שם ולא לברוח משם חשובה כדי לאפשר מגע עם התכנים הטראומטיים ובסופו של דבר הקטנת כובד המטענים הטראומטיים. הפחד מהתפרקות של המטופל או של המטפל הוא רלבנטי וצריך לקחת אותו בחשבון אבל לא לברוח מהמגע עם תכנים אלה באופן גורף אלא בהתאמה ליכולת המטפל והמטופל."
רות נצר שואלת מה מאפשר לאדם, כגיבור במסע חייו לגייס תעצומות כח במשימתו? וחוזרת לפרק מספרה שעוסק ב'אמונה במסע' –
"הגיבור זקוק לאמונה שלכל אדם יש ייעוד וקריאה משלו. עליו להאמין בזכות לממש את קריאת ה"לך-לך" האישית שלו, הקריאה אל הייעוד של חייו החד-פעמיים, ועליו להאמין במחויבות שלו לממש קריאה זו ובכך ש"בשבילי נברא העולם" (במסכת סנהדרין, ד' ה'). מוכרת אמירה שמיוחסת לנלסון מנדלה (ממקור לא ידוע): "הפחד העמוק ביותר שלנו אינו שאנו לא מותאמים לעולם, אלא שאנו חזקים מדי. לא חשכתנו, אלא אורנו הוא שמפחיד אותנו. אנו שואלים את עצמנו - מי אני שאהיה מבריק, נפלא, מוכשר, אגדי. למעשה, מי אתה שלא תהיה כל אלה? הינך ילד של אלוהים."
פרופ' עמיה ליבליך מקבלת פניות רבות, בתור חוקרת וכותבת של סיפורי חיים, להכנס לתהליך של איסוף סיפורים מראיונות עם אנשים וקבוצות סביב אתה שבת שחורה של ה7.10. ליבליך מסבירה על ההבדל בין תעוד 'כאן ועכשיו' לבין איסוף סיפורים מנקודת המבט של הפסיכולוגיה הנרטיבית.
"כשאנשים פונים אלי הם לא פונים לצילום, לעיתונאות או לטיפול. הם רוצים שאקשיב ואשמור על הנרטיבים שלהם. הם רוצים שאכתוב עליהם ועל הקהילות שלהם, שאכתוב על היממה הנוראה שעברו, ומאז. אני מקשיבה למשאלות ומסבירה בכל העדינות שאני מוצאת בתוכי – שלא, לא אני, לא עכשיו בכל אופן...פסיכולוגיה נרטיבית במיטבה עוסקת בסיפור ששקע והתגבש עם הזמן, בעקבות האירועים. הוא נמסר בראייה פרספקטיבית של מה שחוויתי בתוך רצף החיים. נכון, הזיכרון אינו מצלמה, הוא סלקטיבי ומתגבש – יש יגידו מתעוות - עם הזמן. בתחום הזה אנו עוסקים באמת נרטיבית, ולא באמת ההיסטורית. בעיני זה הסיפור שמותר ומעניין לחקור." ליבליך חותמת בתחינה מהמתעדים העכשוויים להיות רגישים וזהירים.
ובבלוג הכתיבה היצירתית שלנו, כמה וכמה שירים נוגעים שנכתבו בצל הימים – תהילה זומר בשירה 'אדישות', אפרת בבקוף עם שלושה שירים, אחד מהם על המשאלה להיות מוזנת על ידי רחל הגיבורה מאופקים. ואורי פריד בשירים המשרטטים ביד עדינה ורועדת חוויות ממפגש עם ילדי הקיבוצים המפונים במלונות ים המלח.
גשם כבד / מילים: בוב דילן, תרגום: יהונתן גפן
איפה היית ילדי תכול העין,
איפה היית ילדי הקטן?
טיפסתי על ראש ההרים ועברתי,
הלכתי בכביש הראשי וזחלתי.
בתוך יערות עמוקים הסתתרתי.
יצאתי אל חוף האוקיאנוס שמת לי.
נכנסתי לקבר שתמיד מחכה לי.
עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט
גשם כבד עומד ליפול.
ומה שם ראית ילדי תכול העין?
כן מה שם ראית ילדי הקטן?
ראיתי שועל וזאב מחכה לו.
ראיתי שביל זהב שאין איש הולך בו.
ענף שחר שזורם עם המים,
איש עם פטיש שפוצע ידיים
ראיתי חלום שהולך על קביים,
איש בלי לשון מדבר ללא הרף
וילד ישן עם רובה ועם חרב.
עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט,
עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט
גשם כבד עומד ליפול.
ומה תעשה עכשיו ילדי תכול העין?
כן מה תעשה עכשיו ילדי הקטן?
עכשיו אני יורד כי הגשם בשער,
עכשיו אני הולך עמוק אל תוך היער
איפה שיש אנשים בלי ידיים,
והחרא עולה שם ומציף את המים
ויונים מתות מכוסות עלי זית,
ופנים של תליין מסתכלות מכל בית
שם הכל מכוער ולנפש אין ערך,
הצבע שחור והאפס הוא מלך
אני רוצה לספר ולנשום
ולחשוב את זה ולהביא את זה הנה
שכולם יוכלו לראות את זה
ולעמוד לבדי מול הים בו טבעתי,
ולהכיר את השיר שידעתי ושרתי.
עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט
גשם כבד עומד ליפול.
Photo by Alexander Grey on Unsplash
