לעזור לי, לעזור לזולת : מה שהמלחמה הזו מוציאה ממני
קרן כהן | 21/10/2023 | הרשמו כמנויים
לעזור לי, לעזור לזולת: מה שהמלחמה הזו מוציאה ממני, מאת קרן כהן
המלחמה נפתחה ביום ההולדת שלי, 7.10.2023. מוקדם בבוקר נצמדתי לטלוויזיה. לא האמנתי למראות שרצו לנגד עיניי. נשמתי, נשמתי ושוב פעם נשמתי. הבנתי שעכשיו אני כורה את אוזני אליי, אל בני הבכור שרק ימים ספורים בצבא, אל בעלי שזקוק לתרום את חלקו ולהשתתף במצב הבלתי אפשרי הזה, ואל ביתי בת העשרה הדואגת לאחיה שאיננו בבית. קול בתוכי חזר, עליי לעשות משהו. ביום יומיים שלאחר מכן חיפשתי את מקומי בפאזל העצום הזה שנפרס לפנינו: חזיתות אין ספור לסיוע נפתחו. בראשי, מטופליי, המגויסים לצבא ואלו אובדי העצות עם המצב; רציתי כהרגלי להיענות לצרכיהם. אבל קפאון אחז בי, ומנע ממני להיות כהרגלי, בפעולה ועשייה. קפואה ותקועה, יכולתי להיענות בקושי לצרכים בתוך הבית; אל מול ההתקפה חסרת שחר הזו, השואה בארצנו, איך להתנהל בתוך כל זה..
פניתי לעזור לחברות. חברה אחת סייעה לאחותה להפעיל מטבח בבית מלון ובו מפוני קיבוץ בארי. באתי לסייע, ובשעת ערב מאוחרת, לאחר אזעקה אחת וירידה למקלט, ולפני אזעקה שניה וירידה נוספת למקלט, קבוצת גברים קטנה החלו בשיתוף ספונטני ואט אט נפרסה עלילה בלתי אפשרית, אותה עברו המספרים עצמם: בית נשרף, אומץ אנושי, הרבה מזל, ונסיבות, נסיבות, נסיבות. קבוצת גברים מקרית בחדר אוכל במלון תל אביבי קטן. אופי שיתופי היה למפגש: דיבור שוטף, הקשבה רכה, והתייחסויות מצידי לדבריהם. חברתי שתקה לידי. עם תום הערב הייתה חוויה של משמעות: המדברים הפקידו חלקי סיפור שלהם אצלנו, חלקי זהות שלהם הלכו והשתנו, בעודנו יחד לרגע. גם אנחנו, חברתי ואני, חווינו את עוצמת הנוכחות והחשיבות בשיתוף האנושי המרגיע.
ברקע המלחמה מצאתי חזית נוספת לסייע בה, כזו שהתאפשרה עם תחושות הקיפאון; וכזו שאפשרה לקיפאון להפשיר מעט, להנחות נשים במסגרת 'אימהות בחזית'. התגבשה לה קבוצת מנחים ומנחות, למשך שעתיים, ומהן שעה אחת של הנחיה לאימהות לבן או בנים מגויסים למילואים או בסדיר, בנות זוג למשרת בצבא, אחיות לנושאי תפקידים מגוונים בצבא, אחייניות לדודים מגויסים. נשים מאוחדות סביב פחד, אימה, דאגה, ייאוש, אובדן דרך, כעס, בלבול ועוד; התמודדות עם נשים שחוות תמהילי רגש, מחשבה, דעה ודאגה – כל אחת עם שלה, עלו וביקשו לספר את הסיפור שלהן.
ההנחיה שלי התאפיינה בשיתוף בפרטים ביוגרפיים שלי אשר נוגעים למצב, תוך שאני עצמי ביחסי הנחיה עם שותפה להנחיה. תומכת ונתמכת בה בעת, בנוכחות כפולה זו, שילוב ובו חוויה סימולטנית. כך, הלך הקפאון והפשיר לזמן מה. בתקופה הבלתי אפשרית הזו יש צורך בעבודה שאפיוניה אחרים, כך הסקתי לעצמי.
הבנתי שכולנו, מנחות ומונחות, מבקשות לספר סיפור אישי בסביבה בטוחה, והמנחות להרגיש שאנחנו מטפלות בנשים המחזיקות ב'מדינה'. האפשרות לתת לנשים לפרוק מתח עוצמתי שנצבר בתוכן, לאפשר פריקה עדינה של המתח, הדרגתית היא מרחב שהתאפשר באמצעות הזמן המשותף, העין והלב התומכים.
בהקשבה לשיתופי הנשים התאפשר לנו להעניק להן לווסת בין רצונות שונים: זו הגיעה עם כעס על המצב, וזו חוותה בלבול, זו מרגישה שצריכה לדבר, ואחרת לא יוצאות לה כמעט מילים, ואנחנו מאפשרות שיתוף בסגור ליבן. החזקנו את הסיפורים, וכן את הישיבה יחד כשכל אחת מבררת עם עצמה את בירוריה האישיים. חוויה של הקלה, של הבנה, ואפשרות אמיתי להירגע אל האחיזה שלנו המנחות אפשרו להן להפחית בלחץ ובמתח.
אני כותבת כדי לשתף, כדי שיתבהר מעט מה קורה בתקופה הקשה הזו בה מפגש אנושי מקצועי יוצר שינוי ורגיעה. כתבתי לעיניים קוראות ולמוחות משתפים כדי להקל מעט על הכאב. השילוב הסימולטני, הבו-זמני, לעזור לעצמי בה בעת שאני עוזרת לאחר, הוא מוקד הדברים: לפרוק את הכאב שלי, ולהמשיך לשתף ולהשתתף. המקצועי ששוכן בפעולה הכפולה עבורי ועבור האחר.ת בה בעת.
