מיום כיפורים זה...
ד"ר חנה דויד | 24/9/2023 | הרשמו כמנויים
האם יום הכיפורים הזה בא עלינו לשלום?[1]
את יום הכיפורים תשל"ד ביליתי בבית הורי. משפחתי גרה ברחוב הראשי של השכונה הדתית, רחוב קדושת יום טוב. רחוב זה חיבר בין קריית אונו וגני תקווה, היישוב בו נולדה רונית מטלון זכרונה לברכה, ואותו היא מתארת בספרה "קול צעדינו". בכל שבת נתחם הרחוב בשני הצדדים בשרשרת ברזל; למספר תושבים היה מפתח למנעול השרשרת כשהיה צורך בהזמנת אמבולנס או בהבהלת יולדת ברכב לבית החולים. ביום הכיפורים תשל"ד, כשהלכתי לבית הכנסת, שמתי לב שהשרשרת שליד בית הכנסת נעלמה. כבר בתפילת שחרית החלו להישמע רעשי מטוסים בשמים, ועוד בטרם הופעלה לראשונה האזעקה נעלמו לאט לאט גברים צעירים מבית הכנסת.
ביום ראשון מוקדם בבוקר הלכתי עם חבצלת, חברתי מתיכון, לתל השומר. ברגע שהגענו לשער בית החולים אמרה לנו מישהי במדי אחות: באתן להתנדב? בלי לחכות לתשובה לקחה אותנו לצריף שעליו היה שלט "ציוד". מישהי אחרת הראתה לנו קופסאות ריקות ולידן תחבושות ואמרה לנו: "תקפלו ותכניסו לקופסאות". אני לא זוכרת כמה זמן עשינו רק את זה; אני כן זוכרת שכבר באותו שבוע, לפני שבכלל יכולתי לחשוב על חזרה לירושלים, למעונות הסטודנטים שם גרתי, כבר מצאנו את עצמנו, חבצלת ואני, משוטטות בין המיטות של הפצועים. אמרו לנו שהם פצועים קל, והם שכבו צפופים בחדרים וגם במסדרונות של הצריפים. פה מישהו עם עין אחת חבושה, שם מישהו עם חצי גוף מגובס, ולידו חייל שצעק שהוא צריך סיר ולא היה מי שיביא לו.
אחר כך חזרתי לירושלים. כל בוקר ב-4 יצאנו, דני, ידידי האמריקאי ואני, בדרך החשוכה ל"תנובה". כשהגענו חיכו לנו הארגזים – של חלב, לבן, שמנת וגבינה שצריך היה למלא, וגם המשאיות. הן היו צריכות לצאת כמה שיותר מוקדם כי לא רק בעיר חיכו להן – גם במבשרת, במוצא, בקריית ענבים. בחושך מוחלט אי אפשר היה לנסוע עם הסחורה, אבל הקונים חיכו ליד חנויות המכולת כבר השכם בבוקר. הם פחדו, שאולי מחר לא יביאו חלב לתנובה, אולי לא יהיו מספיק פועלות שיחליפו את הפועלים, אולי יגייסו עוד משאיות, ואולי, אם יגייסו עוד נהגים, לא יהיה מי שיסיע את המשאיות. אז אנחנו הגענו תמיד מוקדם, ונשארנו עד שכל התוצרת הארוזה היתה בארגזים. כשחזרנו למעונות כבר היה שוב קריר בחוץ, אף על פי שעדיין היה רק אוקטובר, ואחר כך נובמבר, ועדיין היה אור יום...
בבת אחת נגמר לי הקיץ: בבוקר לא ראיתי מתי השמש זרחה, כל היום הייתי ליד המקררים שבהם אכסנו את החלב, ובשעה ארבע אחר הצהריים כבר פגש אותי הסתיו, שהסתדר מצוין עם מצב הרוח החורפי.
במעונות נשארו רק סטודנטים אמריקאים – רובם דתיים – שחזרו אחרי החופש הגדול כדי לשהות בימים הנוראים בארץ הקודש. חלק גדול מהסטודנטים הבנים לא הרגישו שהמלחמה הוסיפה להם קדושה, אבל היא בהחלט גרמה להם לרצות להתגייס לצה"ל. זה כמובן לא הלך כפי שרצו, כי לאף אחד לא היה זמן וסבלנות להתעסק עם האזרוח שלהם שהיה הכרחי לפני הגיוס. לא מעטים מהם עברו לקיבוצים שונים, להחליף את הישראלים, ומהם שמענו בעיקר דרך גלויות ששלחו. עם הבנות הסיפור היה קצת שונה. ל-JAPs – לנסיכות היהודיות האמריקאיות – לקח לפעמים לא מעט זמן להבין את המציאות. בשבועות הראשונים, כל פעם שנכנסתי למקלחות המשותפות כשכולי מסריחה ודביקה מההליכה, וריח חלב – שאני שונאת אולי בגלל האלרגיה שלי – רודף אותי, נאלצתי לשמוע שוב ושוב טענות. הן התלוננו על המים הקרים במקלחות, על כך שהתלונות שלהן על הלכלוך – שהן עצמן תרמו לו – לא זוכה לטיפול כפי שהיה בעבר. עם הזמן התלונות הלכו ופחתו: מי שהתחילה להבין את המציאות הפסיקה להתלונן, ומי שלא הבינה חזרה הביתה. הטיסות אמנם לא היו כרגיל, אבל עוד ועוד ישראלים הגיעו כשהמלחמה לא נגמרה, וכבר לא היתה בעיה למצוא מקום במטוסים שחזרו חצי ריקים לארצות הברית.
אז גם התחלתי ללמד פיזיקה ב"אוולינה דה רוטשילד". בכלל לא רציתי ללמד, בפרט לא פיזיקה, ובמיוחד לא לאחר שסיימתי רק שנת לימודים אחת בלימודי תעודת הוראה. אבל לא היתה לי ברירה. ללימודים אלו נרשמתי לקראת השנה השלישית שלי באוניברסיטה, כי "בחורה צריכה מקצוע". כשפרצה המלחמה כל המורים הגברים גויסו, ומורות לפיזיקה פשוט לא היו. תיאודור הולדהיים זכרונו לברכה, המנחה האהוב של הסדנה, שליווה את המורים לעתיד במשך שנתיים, פנה אלי ואמר: "אני כמובן לא יכול להכריח אותך, אפילו לא לדרוש ממך לעשות את זה. אבל תביני, אם לא תְּלַמְּדִי פיזיקה, הן לא תִּלְמַדְנָה. אין מישהו אחר". הסכמתי כי לא יכולתי להגיד לו "לא".
בגיל 21, עם שיער גולש עד אחרי הישבן, נראיתי צעירה מרבות מהתלמידות ב"אוולינה". בבית הספר הגדול אפשר היה בקלות ללכת לאיבוד, ולא פעם נאלצתי להשתמש בשירותי התלמידות, כי כששאלתי איפה השירותים כיוונו אותי לשם. בחדר המורים, לעומת זאת, זכיתי לנזיפות חוזרות ונשנות: "תלמידות לא נכנסות לכאן". כל זה לא היה אפילו קרוב למה שקרה בכיתות: התלמידות "הריחו" את חוסר נסיוני, את הססנותי, את אי-רצוני להשליט משמעת על ידי עונשים, ועשו כל מה שיכלו כדי להבריח אותי. זה התחיל בשאלות: "המורה, את מאוהבת?" והמשיך ב"המורה, עם כמה גברים עשית את זה?" השיא היה כשהן זרקו לתנור הנפט, שחימם מעט את קירות האבן הקפואים, ערמות של נייר. הלהבות עלו כמעט עד לתקרה, ואני חשבתי לרגע שהנה, אני הולכת למות ביחד עם 40 תלמידות.
לאט לאט התחילו החיילים לחזור. בהתחלה מישהו הגיע למעונות לשישי-שבת. אחר כך מישהו השתחרר. בינואר כבר התחילו הלימודים באוניברסיטה. שום דבר לא חזר להיות כמו שהיה, אבל כבר היתה "מסגרת". בהרצאות, בתרגילים, במעונות, במנזה ובספרייה היו פחות אנשים; אז כבר ידענו שהם לא יחזרו.
הזכרון הוא ברכה וגם קללה. "פסטיבל ה-50" מחדד אותו. אני מודה על הברכה, ומקבלת גם את הכאב בן ה-50.
[1] מתפילת "כל נדרי". נוסח אשכנז (כולל נוסח חב"ד): https://www.youtube.com/watch?v=oWwBG0FKViE (החזן ישראל רנד) "מיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא עלינו לטובה"; נוסח ספרד https://www.youtube.com/watch?v=sSQIFZy7AF8 (החזן משה חבושה) נוסח תימן (החזן איתמר מדינה) https://www.youtube.com...=qbNXC4ABkEE "מיום הכיפורים שעבר עד יום הכיפורים הזה שבא עלינו לשלום ומיום הכיפורים הזה עד יום הכיפורים שיבוא עלינו לשלום".
