איך מחליטים? (ולא נשארים בכל מקום בבת אחת)
ד"ר אורי הראל | 3/5/2023 | הרשמו כמנויים
בזמן האחרון אני שומעת המון לבטים - ראשית כל, הלבטים שלי : להישאר או לחזור. לבטים שמהדהדים בכל שיחה ובכל מצב.
אבל לא רק אני - מסתבר לי שהלבטים הם עצומים ואני מזהה אותם בכל משפחה ברילוקיישן שאני פוגשת בטיפולי אונליין עם ישראלים בכל העולם. כולם מתלבטים אם להישאר או לעבור או לחזור ומתי. זה גרם לי לחשוב שזו הקללה שבברכת הזכות לנדוד, שהלבטים הם הטעם של פרי עץ הדעת. טעמת את מתק גן העדן של חוצלארץ, וזהו, עכשיו המיסים: בדמות הלבטים.
אבל מה שבאמת ריגש אותי לאחרונה, הוא ריבוי השיחות עם ישראלים שיכולים לעבור ובאמת מתלבטים, האם כדאיים - כל המחירים האלו של ההגירה.
המצב הזה של שפע אפשרויות, של יכולת לבחור, של צורך בלהחליט - הוא מצב פריווילגי אבל קשה מאוד.
כשראיתי את הסרט "הכל בכל מקום בבת אחת", נפלה עליי ההבנה הגדולה של המחיר שהוא גובה ממני. הסרט עמד מולי כמו מראה של התודעה הרילוקיישנית שלי. כי מרגע שיצאנו מהארץ, סימנו צומת ממנה החיים שלנו התפצלו לשניים - למקום שבו אנחנו, וליקום המקביל שלנו נשארים בארץ. זה נכון שהחיים של כולם מלאים בצמתים, בבחירות ובFOMO. בגלל זה הסרט הזה הצליח כל כך לחדור ללב פרסי האקדמיה של הסרטים (כשקטף את כמעט כל האוסקרים האפשריים). אבל יש משהו ברילוקיישן שמסמן את היקום המקביל הזה של האפשרות הלא נלקחת - באופן מאוד ברור. זה באמת יקום מקביל שממשיך לחיות לנו מול העיניים.
אז מה עושים עם כל הלבטים האלו?
איך בוחרים? איך ניגשים בכלל להחלטה כבירה ומציפה כל כך - החלטה גורלית לילדים לבני זוג לעתיד - והמציאות כל כך לא צפויה וודאית.
בפודקאסט "על NLP ופסיכולוגיה מעשית" של גל צחייק ושחר כהן, יש פרק מעולה על קבלת החלטות. ראשית הם מדברים על החשיבות של הנושא הזה:
אם לא נקבל אנחנו את ההחלטה, בהכרח ניתן לאחרים שיודעים פחות טוב בשבילינו - להחליט בשבילינו, ואז נחיה בתוך מציאות שלא מתאימה לנו, ונחווה תסכול מתמשך. לכן זה נורא חשוב להיות אמיצים ולהחליט.
עד שהקשבתי לפרק הזה, שמעתי את עצמי אומרת "אני לא טובה בלהחליט" אבל כבר בתחילת הפרק שמחתי לשמוע שקבלת ההחלטות היא מיומנות, כלומר - שריר שאפשר לאמן. והם גם אומרים איך: לדבריהם, יש החלטות קלות ופשוטות והחלטות קשות ומורכבות. את ההחלטות הפשוטות קל לקבל כי אין להם מחיר כבד ואין מורכבות גדולה של ריבוי שיקולים.
אם אנחנו נחגוג את ההלחטות הקטנות והפשוטות ונפרגן לעצמינו עליהן - אנו נבחין ביכולתינו להחליט. כך, לא רק שנאמן את השריר של פרגון עצמי ושל קבלת ההחלטות, אלא גם באמת נבחין בכישרון שיש לנו להחליט, ונחזק את ביטחונינו העצמי בקבלת החלטות.
אבל בכל זאת - מה יעזור לנו לקבל החלטה שהיא מורכבת? כאן יש כמה פתרונות ישומיים.
אחד הוא לשאול את עצמך : מה האני אידאלי שלי היה רוצה?
השני הוא לבחון אם ההחלטה נובעת מתוך פחד או מתוך התשוקות, החזון והערכים שלנו. החלטה שנובעת מפחד איננה החלטה טובה. החלטה שטובה לנו היא החלטה שנובעת ממקום חיובי.
טענה רווחת בקרב פסיכולוגים מתחום הרילוקיישן גורסת כי יש יחס הפוך בין איכות החיים בארץ ובחו"ל. אבל במהלך המפגשים שלי עם אנשים ברילוקיישן הבחנתי דווקא בתבנית מעניינת הפוכה, ולא אינטואיטיבית. הבחנתי שאנשים שעזבו את הארץ עם תחושת מיאוס וביקורת גדולה על החיים בארץ, אנשים שביקשו כבר לעזוב - מצאו את עצמם מגיעים לארץ חדשה ודווקא מתאכזבים לגלות שהם מקיימים את אותו דפוס חשיבתי. שוב ביקורת שוב כמיהה למשהו אחר. זוהי הדגמה לעיקרון הזה - שכשבוחרים מתוך לימינציה, שלילה - ההחלטה לא מאפשרת השלמה קלה.
בפרק עלו עוד כמה נקודות שמאוד עוזרות לקבלת החלטה. למשל שכשאנו ניצבים בפני החלטה מאוד מורכבת, לפני שנצא לחפש עליו מידע או להתייעץ, כדאי שנקבע מה הקריטריונים שחשובים לנו, ומה הערכים שכרוכים בהחלטות. השלב הזה חשוב מאוד.
ומה לגבי עניין האי וודאות?
איך תיראה ישראל בעתיד? איך יראו חיי במקום אחר?
אין לנו תשובות ולכן אנחנו חייבים לקבל את זה שאין לנו שליטה, ולאמץ עמדת ענווה. למשל הסיפור הבודהיסטי על האבא והבן - שאיבד את הרגל בתאונה. האב התאבל ובכה "מי יעזור לי בשדה" אבל מעט אחר כך פרצה מלחמה וכשכל הגברים גויסו, בנו היה היחיד שנשאר. אין לנו יכולת לדעת באמת לאן תיקח אותנו ההחלטה.
בבואנו לבחור, חשוב לתת דעתינו לעוד מושג חשוב מאוד בתחום קבלת ההחלטות. המונח 'תשישות-בחירות", המתייחס לזה שכל בחירה קטנה שאנחנו בוחרים, מתישה את השריר של הבחירה. והחיים שלנו מלאים בכל כך הרבה בחירות, וכל אחת מהן גם משאירה פתח קטן של מחשבה על הבחירה שלא נלקחה, פתח מייסר מאוד.לכן כדאי לשים לב - בזמנים של החלטה גדולה, לצמצם את כמות ההחלטות שצריך לקבל, להיפטר מהחלטות קטנות (שופינג?) ולהתמקד.
בהרצאת הטד של דן גילברט, המדע המפתיע של האושר, הוא מראה בסדרת מחקרים - שאפשר לסנתז אושר על בחירות שנעשו כשלא הייתה לנו בחירה. מחלות, נכויות, אסונות - יכולים להביא לחיים מאושרים, כי זה מה שיש. אבל כשמדובר בבחירה אקטיווית, שיש לנו חופש מתמשך בבחירתה ובביטולה, אזי לא ייעשה תהליך של סינתוז אושר, וישנה אומללות. הסבל נובע מעצם שפע האפשרויות, כי ההתלבטות ממשיכה להציק גם אחרי שהתקבלה ההחלטה. הוא הראה איך סטודנטים בוחרים בקורס בו יש להם בחירות, קורס שלמעשה יגרום להם להרגיש רע - כי הם לא יודעים את העובדה הזו - שריבוי הבחירות רק מייסרות. בעוד שהסטודנטים שלקחו קורס בו לא היו להם יכולות לבחור, למעשה היו רגועים ושמחים יותר.
אבל למה בכל זאת כעל כך קשה לנו לבחור ומה יכול להקל?
חשוב להבין ולהכיר את הקשיים הכרוכים בתהליך המכאיב הזה, כדי לאפשר לעצמינו יכולת לקבל את עצמינו ואת מה שאנחנו מרגישים. כי אנחנו שולטים במה שאנחנו יודעים, ומה שלא ידוע - שולט בנו. במאמר המעולה של כרמית רובין "הבחירה כתהליך של אובדן התפתחותי", מוצגים היבטים שונים של הקושי בבחירה והכרעה:
- העובדה שהבחירה מצמצמת את חופש הבחירה שלי;
- הקושי להכריע בשל אי הוודאות והפחד מתוצאות הבחירה;
- הצמצום שבבחירה והתנפצות הפנטזיה שהכל אפשרי או שאני כל יכול;
- החרדה מפני הנפרדות; הוויתור על החמדנות שבה "אני רוצה הכול".
- הבחירה מחייבת התבגרות, לקיחת אחריות והכרה בנפרדות שלי מהאחר. היא מאפשרת מעבר לעמדה הדיכאונית והכרה בהיותי מוגבל ובן תמותה, שכן לא אוכל להיות "בן של כל האימהות". אני בן של אימא אחת, שיום אחד תמות, כפי שאמות גם אני. מכיוון שחיי אינם בלתי מוגבלים, נשאלת השאלה האם בחירותי מימשו את כל מה שיכולתי להיות? האם הם ביטאו את מה שרציתי לבטא? את היצירתיות ואת האנושיות שבי?"
לדברי רובין, עלינו להכיר בכך שהתשובה לשאלה זו אף פעם לא שלמה, ושתמיד תתלווה תחושה מסוימת של החמצה לכל בחירה, מעצם המוגבלות האנושית שבה.
היא גם מציעה פתרון יפה להכלת הכאב הזה, בהביאה את הרעיון של ויניקוט (1970) בדבר היצירתיות כתנאי לחיים בעלי משמעות. ויניקוט תופס את היצירתיות כשימור של היכולת לברוא את העולם במהלך החיים. רובין מציעה את היצירתיות כ- "סוג של בחירה שנמצאת במרחב ביניים. במרחב זה יש אפשרות לברוא פעם אחר פעם את המשמעות של הבחירות היומיומיות במישור הפנימי, כמו גם להכריע בעזרתה הכרעות חדשות בעולם המציאות המשתנה."
כשקראתי את המאמר הזה, מצאתי בו נחמה גדולה ומפתח לפתרון. גם בעצם ההמשגה שארגנה את כל הקושי לכדי מילים, מובנות, אוניברסליות, אנושיות, ולא כאב אינסופי עמום. אבל הנחמה הגדולה היא בכך שניתן לראות בבחירה דבר משתק פחות, תחת זאת לראות בה מהלך של יצירה מתמדת. כי את מה שאיבדנו אנחנו כל הזמן בוראים מחדש. ואם נבחר בכלים יצירתיים והשלכתיים - נוכל להחליט ממקום יותר שלם.
המרחב הטיפולי, הוא המקום שבו אפשר לנסח בבהירות את כל ההיבטים המורכבים האלו של ההחלטות: הקשיים שכרוכים באבדן ההחלטה שלא התקבלה, הפחדים, האבל, את הניסוחים של הערכים, ואת השיקולים הרציונליים יותר ופחות. רק משם אפשר לנוע אל מקום אחראי ויצירתי, רק מה"הכרה בכאב המגדל שבבחירה החופשית".
אני מוצאת את עצמי מתקנת את הפוסט הזה שוב ושוב ולא מצליחה לפרסם אותו. בתהליך מקביל, אני מתקשה להחליט - במה להתמקד, מה להסיר. אבל למה זה כל כך קשה? אני מוצאת את התשובה בדבריו של פרופ' יוסי יסעור חוקר קבלת החלטות: "כי מה הם בעצם החיים, אם לא קבלת החלטות"?
