אַף בְּלֶכְתְּךָ בִּסְבַךְ הַיַּעַר, אַתָּה צוֹעֵד צְעָדִים פּוֹלִיטִיִּים
עלון פסיכולוגיה עברית | 8/1/2023 | הרשמו כמנויים
שאלת מקומה של ההבנה הפסיכולוגית את נפש האדם, ביחס לתהליכים רחבים, ציבוריים, נפתחת כל פעם מחדש, והתשובה לעולם לא חדה וחותכת. אנחנו מורגלים לעבוד בחדרי חדרים, בקליניקות פרטיות או במרפאות, עם האדם הסובל, המקווה, עם האזורים הלא מודעים של הנפש, על משמעויותיהם הכמוסות, עם האיווי והתוקפנות, עם פיצולים ואיחויים – אבל מה קורה כשהחשיבה שלנו יוצאת אל השדה הציבורי הרחב? למה עלינו לשים לב במעבר הזה? ומה ההשפעה של היציאה החוצה על המתרחש בטיפול פנימה? ושאלה הפוכה שאפשר לתהות גם לגביה – האם יש מחיר לכך שהחשיבה הטיפולית נשארת סגורה בד' אמותיה?
יש לכם מחשבות בנושא ההשקה בין הפסיכולוגי לפוליטי? מוזמנים לשלוח אלינו טורי דעה.
השבוע באתרנו מאמרים מקצועיים חדשים ומרתקים ופרקים מספרים מעניינים:
"הצוות מיומן בהתמודדות עם הפרדוקס, שבו נערה שפגעה בעצמה באה לבקש חבישה וטיפול בפצע. את פצעי הנפש לא ניתן לחבוש כך, בקלות יחסית, והם מקבלים שוב ושוב ביטויים בפעולה, ובתסמינים גופניים. ביטויים אלו מושלכים החוצה בתקווה שיהיה מי שיטפל בהם, ואולי גם יבין ויוכל להציע משמעות". קרן פרי דנה בטיפול באזורי הנפש של ההתמוטטות הטראומתית. באמצעות תיאור מקרה המתמקד בנערה הסובלת מטראומה מורכבת, היא מבקשת להדגיש כיצד ההכרה בשני מושגים קוטביים - כיליון והינצלות - מאפשרת את הטרנספורמציה של השסע הטראומטי לעבר איחוי.
"בני האדם כמהים להתקדם, להתנתק ממה שעשו הוריהם והדורות שקדמו להם, להיות ייחודיים ומיוחדים. זו המשיכה לשינוי. יחד עם זאת, קיים בנו קו המקבע אותנו בעברנו, מחזיק אותנו שלא "נעוף" חסרי שורשים ושלא נצטרך להמציא בכל בוקר את אורחות חיינו מחדש. אנו נשענים על העבר כדי לצאת ממנו אל העתיד, אל השינוי. הקשר שלנו אל העבר מתֻוָך על ידי הזיכרון." נטע ענבר סבן דנה במסתרי החשיבה והזיכרון: איך משפיע הזיכרון על התפתחותנו? וכן, האם הוא עוזר לנו, או מונע שינוי?
שילובם של תלמידים המאובחנים על הרצף האוטיסטי (ASD) בכיתות רגילות נעשה נפוץ יותר ויותר בשנים האחרונות. לצד היתרונות, השינוי המבורך מציב בפני אנשי הצוות החינוכי גם אתגרים חדשים ומרובים. מאמרה של ד"ר יעל גוטר עוסק באותם אתגרים חדשים, ובפרט, ברגישויות המתלוות ליחסים שבין הצוות החינוכי להורי התלמידים המשולבים. לצד התיאור המעמיק של הסוגיה, המאמר מציע עקרונות ורעיונות לתקשורת יעילה ולעבודה משותפת ברת-קיימא.
אורנה קסטל מספקת בספרה החדש, "מוות", חלון הצצה נדיר למשמעויות השונות שיוצרת הרגשת המוות אצל מי שחווה אובדן טוטאלי, ומציעה להתבונן במוות כמדיום לתרגול של התמסרות - לכתיבה, לשברון הלב, לילדים או לאומנות. "בכל שנייה אתה נפרד ממישהו, כי זה שדיבר לפני רגע יכול היה להיות הוא שהיה לפני שנה או עשרים שנה, הוא דיבר בקולו אך במשובה של זה שנשאר בו ממקודם. ומי הוא עכשיו זה המדבר אליך? בעיקר מי שערמות של גופות שיש במחסן הנפש מתעוררות לתיאטרון מולו." פרק מתוך הספר זמין לקוראי פסיכולוגיה עברית.
ילדי התקופה / ויסלבה שימבורסקה
מפולנית: רפי ויכרט
אֲנַחְנוּ יַלְדֵי הַתְּקוּפָה,
הַתְּקוּפָה הִיא פּוֹלִיטִית.
כָּל הַמַּעֲשִׂים הַיּוֹמְיוֹמִיִּים
אוֹ הַלֵּילִיִּים שֶׁלְּךָ, שֶׁלָּנוּ, שֶׁלָּכֶם
הֵם מַעֲשִׂים פּוֹלִיטִיִּים.
תִּרְצֶה אוֹ לֹא תִּרְצֶה,
לַגֶּנִים שֶׁלְּךָ עָבָר פּוֹלִיטִי,
לָעוֹר גָּוֶן פּוֹלִיטִי,
לָעֵינַיִם הֶבֵּט פּוֹלִיטִי.
כָּךְ אוֹ אַחֶרֶת
לְכָל דְּבָרֶיךָ הִדְהוּד,
לְכָל שְׁתִיקוֹתֶיךָ הִשְׁתַּמְּעוּת
פּוֹלִיטִיִּים.
אַף בְּלֶכְתְּךָ בִּסְבַךְ הַיַּעַר
אַתָּה צוֹעֵד צְעָדִים פּוֹלִיטִיִּים
עַל קַרְקַע פּוֹלִיטִית.
גַּם שִׁירִים לֹא פּוֹלִיטִיִּים הֵם פּוֹלִיטִיִּים,
וּבַמְּרוֹמִים מֵאִיר יָרֵחַ,
זֶה מִכְּבָר לֹא-יְרֵחִי.
לִהְיוֹת אוֹ לֹא לִהְיוֹת, זוֹ הַשְּׁאֵלָה.
אֵיזוֹ שְׁאֵלָה, חַבִּיבִּי. הָשֵׁב בַּהֲקַלָּה.
שְׁאֵלָה פּוֹלִיטִית.
אֵינְךָ חַיָּב לִהְיוֹת בֶּן-אֱנוֹשׁ
כְּדֵי לִהְיוֹת בַּעַל מַשְׁמָעוּת פּוֹלִיטִית.
דַּי בְּכָךְ שֶׁתִּהְיֶה נֵפְטְ גָּלְמִי,
מִסְפּוֹא מְרֻכָּז, חֹמֶר גֶּלֶם מְמֻחְזָר.
אוֹ אַף שֻׁלְחַן יְשִׁיבוֹת, שֶׁעַל צוּרָתוֹ
הִתְוַכְּחוּ חֳדָשִׁים אֲרֻכִּים:
מִסָּבִיב לְאֵיזֶה שֻׁלְחָן יֵשׁ לָשֵׂאת-וְלָתֵת
עַל-אוֹדוֹת חַיִּים וּמָוֶת, עָגֹל אוֹ מְרֻבָּע.
בֵּינְתַיִם אֲנָשִׁים נֶהֶרְגוּ,
חַיּוֹת גָּוְעוּ,
בָּתִּים עָלוּ בַּלֶּהָבוֹת
וְשָׂדוֹת צָמְחוּ פֶּרֶא
כְּמוֹ בִּתְקוּפוֹת קֶדֶם
פָּחוֹת פּוֹלִיטִיּוֹת.
Photo by mohit suthar on Unsplash
