לֹא נִבְחַרְתִּי. אֲנִי הַפְגָּנָה, אֲנִי מֵרִים אֶת פָּנַי כִּכְרָזָה. הַכֹּל כָּתוּב שָׁם. הַכֹּל
עלון פסיכולוגיה עברית | 30/10/2022 | הרשמו כמנויים
השבוע נלך שוב אל הקלפי להצביע על עתיד המדינה שלנו. האטמוספרה מבלבלת - מחד העייפות ותחושת הטו-מאצ', קהות החושים הקלה, ומאידך – בהלת הלב, ההכרה בקריטיות של התקופה, של עצם הבחירה. לחלקנו לא קל להחזיק יחד את התחושות הללו, לגבי נושא קרוב-רחוק כמו פוליטיקה. לפעמים הייאוש נעשה יותר נח כשעוצמות את העיניים. הן לפעמים נעצמות מעצמן. האפשרות לחוש שיש לי בחירה, גם כשנראה שלבחירות שלי יש השפעה מוגבלת, קשורה במעין תקווה ארצית, לא מופלאה. היכולת להאמין בערכים שחשובים לנו, ובאחריות שלנו כלפיהם, וזה כלפי זה. אמונה באפשרות שלנו להתגייס, יחד, לטובת מה שאנחנו תופסים כיקר ערך. האפשרות לבחור בבלתי מושלם, ב'בערך', בעבור אפשרות התנועה. ולפעמים – גם היכולת להרגיש מבפנים תחושת דחיפות, רצון להלחם, להפגין, לצרוח. גם זה. בחירות טובות לכולנו.
השבוע באתרנו כמה טקסטים מקצועיים נבחרים וטריים, מאמרים, ספרים טורים:
התקף פסיכוטי של הורה עלול להיות אירוע טראומטי עבור הילד. כיצד ניתן לסייע בעיבוד טראומה מסוג זה? במאמרן, ד"ר נעמי אפל ונירית כורך מתארות טיפול בגישה ההתנהגותית-קוגניטיבית בילד שסבל מהפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) בעקבות אירוע שחווה בזמן התקף פסיכוטי שעבר אביו. המאמר מתאר את שלבי הטיפול, צעד אחר צעד, תוך התבוננות חדשה על המהלך היישומי של הטיפול והתאמתו לצרכים הספציפיים של הילד וההורים.
כיצד "תסביך הליבה", שנהגה במקור על מנת לתאר מצב רגשי שמוביל לתקיפות פיזיות של אחרים, עשוי להעמיק את ההבנה על מצבים קדם-אובדניים? בסקירת פרק מתוך ספרם של קמפבל והייל, נידון האופן שבו הקונפליקטים הפנימיים שמאפיינים את "תסביך הליבה" מתכתבים עם אלו שפנטזיית ההתאבדות מבקשת להתיר.
אמא יש רק אחת? בפרק מתוך ספרה, נורית אסנש מבקשת להתנגד לסברה שגורה זו, ולהדגיש במקומה את הייצוג המרובה של האם בתודעתנו. בהשפעת ההמשגות של ביירון קייטי, אסנש מדגישה שהמילה "אמא" טומנת בחובה שכבות של אמונות שלא נחקרו וסיפורים שלא הוטל בהם ספק. בהתאם, הפרק מתייחס לאופנים בהם הדימויים המרובים, ולעיתים מנוגדים, משפיעים באופן ממשי על הקשר עם האם. בפרט, כשהפנטזיות אודותיה נוגדות את המציאות העכשווית.
ובפסיכובלוגיה -
במדור 'קריאה מודרכת', סיון חורש-תמיר כותבת על הספר ״הקפות ביער״ מאת דלין מתיה.
״נתקלתי בספר הזה לראשונה בגיל צעיר ומאז חזרתי אליו שוב ושוב. במקור הוא נכתב באפריקנס, אחר כך תורגם לאנגלית ולשפות רבות אחרות, ביניהן גם עברית. ספר אהוב הוא חבר למסע, ושנים אחר כך יצאתי בעקבות פסיעותיו אל היער. לפני שלוש שנים נסענו לטיול משפחתי בדרום אפריקה. הארץ הזו מעולם לא עלתה על דעתי כמקום שניתן לטייל בו. היא היתה אפרטהייד, פשע, פחד, ו'תנעלי את עצמך ברכב כשאת עוצרת ברמזור'. אולי כפי שישראל נראית לעתים בעיני המתבונן מרחוק: לונה פארק עגום של טילים ואוטובוסים מתפוצצים. אבל נתקלתי בפיל, כלומר באדם, שבזכותו הבלתי אפשרי נעשה אפשרי״.
ד"ר מיכל חסון רוזנשטיין התחרתה עם עצמה בתחרות מומצאת בה המנצחת היא מי שמצליחה לא להדבק בקורונה. עד שהפסידה. טור על הניסיון לנהל ולתכנן הכל, והאופן שבו בזמן שאנחנו מתכננים, דברים משתנים.
"למה התחרתי, לא ממש ברור. זה פשוט קרה מעצמו. עבר גל קורונה, ועוד אחד, ועוד אחד יותר גדול, ואז עוד אחד ענקי ועוד אחד יותר ענקי ואנשים כבר נדבקו פעמיים ושלוש, ואני כידוע, טיפוס שלילי. ככה אני. שלילית. מצאתי את עצמי בתחרות מול הזמן, תוהה אם יש לי כוחות על. האמת שגם התרחקתי מאנשים חולים, הלכתי עם מסיכה כשאחרים כבר לא, התחסנתי, שאלתי ובדקתי. אז קצת במקריות וקצת לא. לא נדבקתי".
"אחרי מותנו, למשל בלוויה שלי, מה יגידו עלי? מה כל אחת חושבת? מה כל אחת רוצה שיגידו? ואולי – מה החותם שאני אשאיר אחרי?" פרופ' עמיה ליבליך משתפת ממפגש קפה מוות וסופדת לחברתה - רחל בינשטוק.
ד"ר חנה דויד הכניסה את היוגה לחייה, ומספרת על יחסיה עם תורת הגוף, ועל המניעים להתמסרות לשיטה בשלב זה בחייה.
ושמחים להזמינכם בשיתוף התוכנית לפסיכותרפיה פסיכודינמית בביה"ס לע"ס באוניברסיטת תל-אביב, להרצאה עם ענת פרי - "אמת אסתטית ודיסוציאציה בדיאלוג עם האין - על מסעו של הסובייקט האנליטי כפרימת הגרב מצלקתו של אדיפוס".
אני אדם יחיד / יהודה עמיחי
אֲנִי אָדָם יָחִיד, אָדָם בּוֹדֵד. אֵינֶנִּי דֶמוֹקְרַטְיָה.
הָרָשׁוּת הַמְבַצַּעַת וְהָאוֹהֶבֶת וְהַשּׁוֹפֶטֶת
בְּגוּף אֶחָד. רָשׁוּת אוֹכֶלֶת וְזוֹלֶלֶת, וּמְקִיאָה,
רָשׁוּת שׂוֹנֵאת וְרָשׁוּת כּוֹאֶבֶת
רָשׁוּת עִוֶּרֶת וְרָשׁוּת אִלֶּמֶת.
לֹא נִבְחַרְתִּי. אֲנִי הַפְגָּנָה, אֲנִי מֵרִים
אֶת פָּנַי כִּכְרָזָה. הַכֹּל כָּתוּב שָׁם. הַכֹּל,
אָנָּא, אֵין צֹרֶךְ לְהַטִּיל גַּז מַדְמִיעַ,
אֲנִי כְּבָר בּוֹכֶה. אֵין צֹרֶךְ לְפַזֵּר אוֹתִי,
אֲנִי מְפֻזָּר,
וְגַם הַמֵּתִים הֵם הַפְגָּנָה.
כְּשֶׁאֲנִי מְבַקֵּר אֶת קֶבֶר אָבִי, אֲנִי רוֹאֶה
אֶת הַמַּצֵּבוֹת מוּרָמוֹת בְּיָדִי
הֶעָפָר שֶׁמִּלְּמַטָּה:
הֵן הַפְגָּנָה גְּדוֹלָה.
Photo by A O on Unsplash
