יוצרת, בהפרעה: סקירת אלבומה החדש של איימי מאן, Queens of the Summer Hotel, והקשריו הפסיכולוגיים

אלעד ליבנה | 28/3/2022 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

"Now you split in two
And each side still isn't you
And you know how that sounds
But it keeps being true"

(מתוך: Robert Lowell and Sylvia Plath, שיר מאלבומה החדש של איימי מאן, Queens of the Summer Hotel)

המושג מרחב מעברי (transitional space) הוצג על-ידי דונלד ויניקוט (1971/2004) כדי לתאר איזור נפשי המצוי בנקודת המפגש שבין העולם הפנימי למציאות האובייקטיבית, הוויה שאיננה לגמרי מציאותית אך גם לא ניתן להבינה כפנטמזטית בלבד. פיתוחו של מרחב זה מאפשר, לטענתו של ויניקוט, את החוויות האנושיות הייחודיות של יצירתיות, משחק והיכולת ליהנות מפירות ההוויה התרבותית האנושית. התבוננות על סוגיות קונפליקטואליות דרך פריזמה של יצירת אמנות, כגון שיר, נובלה או מיצג וידאו, מאפשרת התמודדות אינטגרטיבית עם מורכבות דרך היכולת "להתבונן מבחוץ", ובד בבד גם לחוות באופן רגשי וסימבולי את הקונפליקט.

השנים האחרונות מביאות עימן פתיחות הולכת וגוברת לעיסוק בנושאים של בריאות נפשית במרחב הציבורי. דיונים על מקומה של מערכת בריאות הנפש ברפואה הציבורית, "יציאות מהארון" של ידוענים בארץ¹ ובעולם², המשתפים בכנות ובפתיחות בהתמודדות עם משברים נפשיים, וכמובן שפע תוכניות הריאליטי המבקשות לספק לצופה הצצה לתוך חדר הטיפולים. בתוך הוויה זו, לאמנות ולתרבות הפופולרית תפקיד מרכזי בהעלאת הנושאים הללו למודעות, קידום הנורמליזציה של התמודדויות נפשיות ואף עידוד פנייה לעזרה מקצועית, כאשר הדבר נדרש. בטור זה אבקש להתבונן באופן המעניין והייחודי שבו מטופלות סוגיות של בריאות וחולי נפשי ביצירתה של הזמרת האמריקאית (singer-songwriter) איימי מאן, ובאופן ספציפי באלבומה האחרון, Queens of the Summer Hotel. אציע כי ייצוגים של בריאות הנפש דרך המוזיקה הפופולרית עשויים לאפשר העלאת מודעות לסוגיות אלו וטיפול מורכב בהן, תוך תקשורת הדדית בין אנשי המקצוע לקהל הרחב. דמות ה-Auteur³ של מאן מזוהה לאורך הקריירה שלה, וביתר שאת בשנים האחרונות, עם הדיון המורכב והרב-מימדי בבריאות הנפש. מאן בעצמה נוהגת להתייחס בראיונות עמה להתמודדויות הנפשיות שהיא חוותה ולטיפול הממושך שעברה לאורך השנים.

יום פתוח לקראת פתיחת לימודי המחזור הרביעי של תכנית רוח אדם
שיערך בערב שני 16.12.2024 במשכננו בקרית אדם בלוד

הרומן שלי עם איימי מאן החל לפני 22 שנה, עת יצאתי נסער ונפעם מסרט באורך של 188 דקות, עם אחת מסצינות הסיום הסוריאליסטיות והזכורות בתולדות הקולנוע האמריקאי. פסקול הסרט, מגנוליה, ליווה אותי ימים ארוכים בעודי מהרהר על תכני הסרט ומנסה לפענח את משמעויותיו. רכשתי את הפסקול, שתשע מתוך 13 רצועותיו נכתבו ובוצעו על-ידי זמרת שבשמה נתקלתי לראשונה, איימי מאן. מאוחר יותר אקרא את הבמאי, פול תומס אנדרסון, מספר בראיון שחלקים בתסריט התבססו על שיריה של מאן. כמו השירים, גם הסרט עסק במערכות יחסים, בכאב נפשי ובעומק הבדידות הקיומית של האדם – כמו גם ברגעי חסד המתעוררים להרף עין ביחסים אנושיים. דמות מרכזית בסרט אף אומרת ברגע מסויים משפט שלם, הפותח את אחד משיריה היפים של מאן באלבום –"Now that I've met you, would you object to never seeing each other again".

ההיקסמות מפסקול הסרט הביאה אותי להעמיק בשני אלבומיה הקודמים של מאן, כמו גם בעבודתה המוקדמת כסולנית להקת הפאנק-פופ 'Til Tuesday. חלק מהשירים שנכתבו עבור הסרט נועדו לצאת במסגרת אלבום האולפן השלישי של מאן, אך חברת התקליטים סירבה להפיצו, בטענה שאין בו שירים קליטים מספיק בשביל להצליח כסינגלים בתחנות הרדיו. שנה לאחר מכן, מאן שחררה את האלבום בהפקה עצמאית, והוא זכה להצלחה גדולה בקרב המבקרים והקהל כאחד.

בחרתי לכתוב כאן על אלבומה האחרון של מאן לאור העיסוק הגובר ביצירה שלה בשנים האחרונות בנושאים הנוגעים לבריאות ולמצוקה נפשית, וכן לקו העדין ("הממברנה הדקה", כפי שהיא כותבת) המפריד בין השתיים. העניין שמגלה מאן בנפש האדם ובמורכבויותיה איננו חדש. היה מי שהציע לקרוא את אלבום המופת שהוציאה ב-2002, Lost in Space, כדו-שיח בין מטפלת למטופלת. ה-B-Side הנהדר מתוכו, Nightmare Girl, עשוי לתאר את לילותיה המסוייטים של מטפלת, המופעלת ממצוקה אקוטית של מטופלת יקרה, ונוסעת באמצע הלילה לוודא שהיא שלמה ובריאה. אלבומה השמיני Charmer חוקר באופן מוצהר את נפשותיהם של אנשים נרקיסיסטיים, המפעילים את קסמיהם על הסביבה, נכנסים בסערה לחייהם של אנשים אחרים ונוטשים באותה הסערה ממש.

מאן זכתה לראשונה בפרס הגראמי היוקרתי על אלבומה הקודם, Mental Illness, שכפי שניתן להבין משמו, עוסק בחלקו הגדול בהתמודדות עם מורכבויות החיים, עם קשיים נפשיים, עם דיכאון ועם פגיעה עצמית. אלבומה האחרון, Queens of the Summer Hotel, יצא לאוויר העולם בדרך לא שגרתית. לפני כשנתיים הוזמנה מאן לחבר את הקטעים המוזיקליים למחזמר בהתהוות, המתבסס על ספר הזכרונות של סוזנה קייסן, Girl, Interrupted. הספר מתאר את חוויותיה של קייסן מאשפוז שעברה בהיותה נערה בבית החולים הפסיכיאטרי מקלין במסצ'וסטס בשנות ה-60. ב-1999 עובד הספר לסרט המצליח "נערה בהפרעה", בכיכובן של וינונה ריידר ואנג'לינה ג'ולי – עבורה היתה זו ההופעה הקולנועית שסימנה את פריצת הדרך שלה בהוליווד.

התפרצות נגיף הקורונה בארה"ב ובעולם עיכבה את עלייתו לבמה של המחזמר, ובשלב מסויים לא היה ברור אם הוא יראה אור כלל. לאור זאת, החליטה מאן להוציא את השירים כאלבום אולפן, כשהכותרת, Queens of the Summer Hotel, נבחרת בהשראת שיר מאת המשוררת אן סקסטון, המתאר אף הוא את זכרונותיה כמטופלת במקלין. מוזיקלית, ממשיכים השירים את הקו המינימליסטי שאפיין את אלבומה הקודם של מאן, עם עיבודים "רזים" שבמרכזם מלודיות פסנתר. שיר הפתיחה, The Fall, מתאר את התהליך העדין והשקט באופן מפתיע של ההתמוטטות ההדרגתית, תוך נסיון להחזיק בדרך כלשהי אחיזה וחיבור לעולם – "You're strong, but lord, who's really that tough / You're not made of such unbreakable stuff". מצבים של התמוטטות נפשית נוכחים גם בשיריה הקודמים של מאן. למשל, ב-Humpty Dumpty, השיר הפותח את אלבומה הרביעי, שרה מאן על המקבילה הנפשית של איש הביצה משירי הילדים. נפילתו שוברת אותו לרסיסים, ואלו כבר אינם ניתנים לאיחוי – "All the king's horses and all the king's men / Couldn't put baby together again".

השקת מחזור ד' של תכנית רוח אדם
תכנית הכשרה פסיכואנליטית-בודהיסטית

בשיר השני באלבום החדש, מתארת מאן באופן חי את הפיצול של גיבורת השיר לשתי דמויות, המיוצגות על-ידי שני מטופלי עבר מפורסמים אחרים של ביה"ח מקלין – המשוררים רוברט לוואל וסילביה פלאת'. שמו של מקלין הולך לפניו כמוסד ש"גידל" לא מעט אומנים ויוצרים אמריקאים מפורסמים, ביניהם כאמור פלאת', הסופר דייויד פוסטר וואלאס והמוזיקאי ג'יימס טיילור – רבים מהם התייחסו ביצירותיהם לתקופת אשפוזם במקום. השיר מתאר את שני המשוררים צועדים זה לצד זה במורד דרך השושנים הציורית של חצר המוסד, בחוויה ש"היתה יכולה להיות נחמדה אם מצליחים להתעלם מההשלכות".

השיר Give Me Fifteen מציג כתב האשמה חריף כנגד הממסד הפסיכיאטרי. המספר 15, המופיע בכותרת השיר, מציין את מספר הדקות שארכה הבדיקה הפסיכיאטרית, בעקבותיה הוחלט לאשפז את מחברת הספר סוזנה קייסן. העיבוד הקצבי מדגיש את הפן האירוני שבשיר, המסופר מנקודת מבטו של הפסיכיאטר. הוא, בגישתו היהירה והידענית, איננו זקוק ליותר מרבע שעה של בדיקה על מנת להורות על טיפול בהלם חשמלי. השיר כולל גם ביקורת מגדרית על יחסם המזלזל והמתנשא של הרופאים הפסיכיאטריים, רובם באותה עת גברים, כלפי המטופלות, רובן נשים ("Women who complain about the time they're seen / Sing a different tune when they're on Thorazine"). ההאזנה לשיר החזירה אותי כמה שנים אחורה, עת ליוויתי מכרה במאבקה הסיזיפי להסיר אבחנה (לא מוצדקת בעיניי) של הפרעת אישיות גבולית, שניתנה לה על-ידי פסיכיאטרית בקופה לאחר שיחה של 20 דקות. נראה שלעיתים, הקלות הבלתי נסבלת שבה ניתן "לזכות" באבחנה פסיכיאטרית היא שנייה רק לאפשרות הכמעט בלתי קיימת להסיר אותה.

בהמשך האלבום ניתן למצוא את Home By Now, שהוא פנינה מוזיקלית באורך של כדקה וחצי. השיר Little Chameleon מתאר מצב של היעדר זהות מוחלט או הפרעת עצמי כוזב (ויניקוט, 1960/2009), המאפשרת לדוברת לעטות ולהסיר מעצמה כאוות נפשה דעות, תכונות אופי ואפילו מבטאים ודיאלקטים.

האלבום מגיע לשיאו עם הסינגל הראשון מתוכו, Suicide is Murder, המתכתב באופן ישיר עם הנעימה Suicide is Painless שפתחה את הסדרה מ.א.ש., וזכתה מאז לעשרות גרסאות כיסוי. גם במקרה זה, הניגודיות המקאברית בין הנעימה השקטה והמלודית של הפסנתר לבין המילים השחורות והתיאורים הגרפיים מדגישה את הטקסט החריף: "Picture yourself / Blood from the cut on your wrist / Checking for veins that you missed". מאן מספרת על הסינגל: "כתבתי את השיר מתוך היכרות עם אנשים שהתאבדו וחברים שקרוביהם נטלו את חייהם. חשבתי על הביטוי 'התאבדות היא רצח' כמבטא את ההתמודדות הבלתי אפשרית עם השלכות המעשה. כל אדם שהכיר מישהו שהתאבד יאשים את עצמו כך או אחרת על שלא שם לב או התערב". מבלי שציינה זאת במפורש, ניתן להעריך שאדם אחד ספציפי חלף במוחה של מאן בעת כתיבת השיר: ג'ף באקלי, מי שנחשב לנער הפלא של הרוק האמריקאי בשנות ה-90 עד למותו הטראגי כתוצאה מטביעה בנהר המיסיסיפי, בהיותו בן 30 בלבד. בעוד סיבת המוות הרשמית נקבעה כתאונה, רבים סבורים כי באקלי התאבד, ולכך רומזת מאן בשיר מאלבומה השלישי, Just Like Anyone/. ניתן לזהות את חוויית האשמה שלה עצמה כמי שהיתה מיודדת עמו:

"So maybe it's true that / Your cry for help / Was oh, so very faint / But still I heard / And knew something was wrong / Just nothing you could put your finger on / And I will wonder / Just like anyone).

מאן ידועה בתור יוצרת שמסוגלת לשבור למאזין את הלב בשיר הסיום של האלבום. גם במקרה זה, הרצועה האחרונה מציגה את אחד השירים האישיים והמרגשים שכתבה מאן, בעיניי. השיר, I See You, מספר על שורה של נערות שמתוך ייאוש ואובדן משמעות וטעם בחיים מתכננות לבצע אקט אובדני. הן לא מאמינות שמישהו מבין את כאבן, אך מאן משיבה להן במילים הפשוטות – "אני מאמינה לכן, אני רואה את כאבכן". קריסטין נף (Neff, 2021) מתארת את האנושיות המשותפת (common humanity) כאחד המרכיבים של חמלה בכלל, ושל חמלה עצמית בפרט – ההכרה בכך שכאב נפשי הוא חלק בלתי נפרד מהחיים, ובמידה רבה מה שהופך אותנו לאנושיים. המסר של השיר מהדהד את אחד השירים היפים של שנות ה-90, Everybody Hurts של R.E.M, שגם הוא ביקש להעביר חוויה של שותפות גורל אוניברסלית, שיכולה לקרב ולחבר בין אנשים.

ספרה של סוזנה קייסין נכתב בשנות ה-90 ומתבסס על חוויותיה האישיות כמטופלת במוסד פסיכיאטרי כמה עשרות שנים קודם לכן. המציאות אולי השתנתה – הנגישות לטיפול טובה משהיתה בעבר והסטיגמה סביב הפרעות נפשיות פחתה. עם זאת, התפיסה של הפרעה נפשית כדבר מה שיש להסתיר או להתבייש בו עדיין חזקה והדרך עודנה ארוכה. אני מאמין שהדהוד המסר האוניברסלי ביצירות פופ כגון אלבומה האחרון של מאן, עשוי לקדם שיח בריא ובשל יותר על בריאות הנפש במרחב הציבורי.

רוח אדם - תכנית הכשרה פסיכואנליטית־בודהיסטית
מציעה אנליזות בתעריף מיוחד

"People get crushed and broken
People lose and they grieve
But I see
And I believe
I see
And I believe"

Queens of the Summer Hotel / Aimee Mann

למי שאיננו מכיר את עשייתה המוזיקלית של איימי מאן וטור זה הצליח לעורר את סקרנותו, אני ממליץ להתחיל בשני אלבומי המופת שלה מלפני כ-20 שנה: Bachelor No. 2 or, the Last Remains of the Dodo, ו-Lost in Space.

הסינגלים הפופולריים של מאן אותם ניתן לשמוע מדי פעם בתחנות הרדיו הינם Save Me, That's Just What You Are ו-Stupid Thing.

כמו כן, הקוראים הסקרנים מוזמנים להאזין ל-Super Album של מאן שערכתי לפני מספר חודשים, הכולל לפחות שיר אחד מכל אחד משמונת אלבומי האולפן שלה, לא כולל האחרון.

ביבליוגרפיה

ויניקוט, ד. ו. (1971/2004). משחק ומציאות. תל-אביב: עם עובד.

ויניקוט, ד. ו. (1960/2009). עיוות האני במונחים של עצמי אמיתי ועצמי כוזב. בתוך ד. ו. ויניקוט, עצמי אמיתי, עצמי כוזב (עמ' 199-213). תל אביב: עם עובד.

Eisenberg, E. (2005). The recording angel: Music, records, and culture from Aristotle to Zappa. New Haven: Yale University Press.

Neff, K. (2021). Fierce self-compassion: How women can harness kindness to speak up, claim their power, and thrive. New York: Harper Wave.