סיפור לשלושה רגלים | אתי רוזנצוייג

אתי רוזנצוייג | 16/5/2021 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

בס"ד

היא הלכה לעשות פדיקור לשביעי של פסח.

ולמה לא לליל הסדר?

למה לא להיות, כבר אז, בת חורין?

כי היא מעולם לא היתה ולעולם לא תהיה.

אך, בשל עבודות הפסח השוחקות

והאורחים שנכפו עליה עד כלות

[תלמידיו ומשפחותיהם, שומעי לקחו, מעריציו, וכמובן - החמות]

התעבה לה עור הרגליים,

והעמידה הממושכת הכאיבה לה.

והיה חשש שהיא כבר לא תוכל להמשיך ולטפח

את שגידלה בעשרים אצבעות,

רמ"ח אברים, שס"ה ותרנויות

שתיקות רועמות,

וציפורניים חשוקות.

אז ביום האחרון של החג

אחרי שנתנה לו את כולו

[וכרגיל לא קבלה מאום

חוץ מנאום

כמה לא עשתה

וכמה היא עדיין חייבת, צריכה

ואשמה],

היא קבעה לעצמה תור.

נס שהרגליים קראו לה,

שהעור האיר לה

ומחוסר ברירה

היא יצאה.

לבדה.

וראתה שמים

ונשמה אוויר.

אבל המתח של הבית

והתחושה שלוותה לאקט היציאה

כיווצו אותה

וגרמו לה להתקשר שלוש פעמים.

משלא ענה,

משלא נענתה

שחררה

[לזמן קצר, עד גל החרדה הבא]

והמשיכה, כדרכה, בדרכה.

ובמדרכה,

חנות יד שניה,

ובחלון הראווה

גלתה ספר שבעבר שתף מחוויותיו.

היא נזכרה כמה התלהב

חשבה, כמה יאהב

וקנתה לו את: "שלושה בסירה אחת".

[עם מחשבות על משולשים בחייה, ולמה הם בסירה אחת]

כשרגליה היו במים החמים,

הוא התקשר ושאל

 מתי היא חוזרת.

כי הוא כבר נגמר

להיות עם הילדים לבד בחג

קורס הכשרת מדריכים.ות בהתמחות בילדים ונוער מגווני מגדר
קורס ייחודי לאנשי טיפול המשלב כלים תיאורטיים ומעשיים

וזה לא בסדר, יציאה כזאת ארוכה

ובכלל, הוא תכנן לנסוע לים.

היא הרגישה את הצינה

עולה ומתפשטת במעלה הגב

מטפסת חוליה ושלב,

ממלאה את הגרון

מכאיבה בנקודת הלימפה, ה"סירנה" הקבועה,

המהווה גל עד וזיכרון.

וחשה, בד בבד, בלי להבחין ובלי להפריד

את הצורך לגונן

עליו, כמובן

[וכנראה, בלי מודע, גם על עצמה].

התנצלה,

ממש כמו שחינך אותה

ובשפל קול, בבושה ובתחושה מעורבת,

עם תמהיל של פחד והחמצה

אמרה לו

שעוד שעה

ושבאמת כדאי, כמו שאמר, שיסע

בוודאי, הוא חייב להתאוורר

ולדאוג למלא מצברים

והילדים...

והיא כבר מגיעה.

ובעצם, בבית, היא סיימה מוקדם את כל העבודה,

ואפילו, שוב, פרשה כלי מיטה

לחמותה -

[שבליל הסדר פגעה בה באלגנטיות,

מתחת ומעל החגורה

ובעיקר מדויק וממוקד הישר בליבה

והוא, "לא שם לב, לא ראה"].

כי בחול המועד אולי עלה האבק

ובבית של כלתה היא רגישה

ואוהבת ניקיון, חידוש, שליטה וריענון.

והוא תמך וגיבה

בכל מה שאמרה

חמותה.

והנה, אולי היא תאחר, והחמות, כרגיל, תקדים

וזה ממש לא נעים

שאין מי שמארחת וטורחת ומתרוצצת ומרצה

כמו שאשתו אמורה להיות

רעיה

[שרע לה, ורק היא מרגישה גם אם לא יודעת, כמה]

אך מיטיבה להדק את המסכה,

לה עיצב בהתמדה עשרים שנה.

היא זרזה את הפדיקוריסטית

וויתרה על הפרנץ'

[וכמובן על הקרם].

"יש סדרי עדיפויות

והבעל להכול קודם!"

וחמותה שאצה לה הדרך

להיות במרכז

להמשיך להזין את הילד

בחלב המורעל

[לא כשר לפסח,

וגם לא לימות השנה]

של התניה,

חרם או מתנה,

סימביוזה ושליטה,

אלימות כחלק מהשיטה.

והיא שעמדה -

סיימה בחופזה

להוריד את העור הקשה

ולחזור ולהגיש את הלחי השניה.

אך משהו, בשבריר של החלטה,

ביציאה מאיזון של ההפרעה

האיר בה העיר אותה

שלמרות [או בזכות] הפסח,

 היא לא אמורה להיות עבד וגם לא קורבן

"בת חורין" הלם בה הפתגם.

והיא יצאה למלחמה

על השפיות, על הנשימה על החירות.

ברגליה האחוריות

להן הורידה עוד שכבה של אוטם, מוות וכאב.        

אכן, "קשה זיווגו של אדם

כקריעת הים".