רִשְׁרוּשׁ שׁוֹאָה כְּמוֹ שִׁיר
עלון פסיכולוגיה עברית | 11/4/2021 | הרשמו כמנויים
לקראת סוף השבוע החולף, ציינו את יום השואה. הרשתות החברתיות נמלאו בתמונות של סבים וסבתות. סיפורים ארוכים וקצרים. ועצב, עצב נוקב ופשוט. בתוך כל הגבורה והתקומה הזו, בתקופה בה מעטים ובודדים הניצולים הנותרים, נראה שנפתחת אפשרות להאזין בפשטות לעצב של ההורים שלנו, הסבים והסבתות שלנו. לומר – עצוב, כמה עצוב. אבוד, כמה אבוד. כמה קרועה הנפש הניצולה, כמה נקעה הנפש, כמה פצעה השואה בזקננו, כמה אנחנו נושאים את עצבם.
באתרנו השבוע, מאמרים ספרים והרצאות:
פסיכותרפיה והתמקדות: אם ליווי התמקדות הוא מעשה טיפולי, שבכוחו לסייע לאדם במצוקה ואף לחולל שינוי פנימי, האם בכוחו להחליף את הפסיכותרפיה הדינמית? המאמר של דני שראל עוסק בשאלה זו דרך סיפור על ליווי התמקדותי ולו שני המשכים שונים: בראשון התהוותה והתקיימה "ברית טיפולית" יציבה, ובשני הקשר הסתבך, הברית הטיפולית התערערה והליווי ההתמקדותי נחסם.
ספרו של יאיר אפטר עוסק בטיפול בגברים שנהגו באלימות בזוגיות מנקודת מבט אישית ומקצועית של מנחה הקבוצה הטיפולית. דרך תובנות מקצועיות ותאורטיות, שהצטברו לאורך 23 שנים של הנחיית הקבוצה, אנו זוכים לתיאור מקיף של טיפול קבוצתי ולתובנות שלא זכו עד כה למספיק התייחסות בספרות הקלינית והמחקרית, כמו למשל כשלים אמפטיים של המטפל ביחס לתוקפן, כמו גם תופעת האלימות של נשים ביחס לגברים.
במדור סקירת המאמרים - סקירת מאמרם של חוקרי האתיקה גלן גבארד ואנדראה סלנזה, שבו הם דנים בגורמים שעשויים להוביל לחציית גבולות מיניים בטיפול, באי־הבנות נפוצות בנוגע למטפלים שחוצים גבולות מיניים, ובהערכת האפשרות לשיקום ומבנה השיקום של מטפלים אלה כדי לאפשר להם לחזור ולטפל.
ובפסיכובלוגיה –
ד"ר חנה דויד כותבת על משפט נתניהו מנקודת המבט של פסיכולוגיית ההמון.
בבלוג 'חדר משלך - תמונות מחיי הקליניקה', נבקר בקליניקה המיוחדת של ניב ארביב-דוגו – בין דיבור נגינה והאזנה למוסיקה (וגם אוסף גיטרות מרשים על הקיר!).
ב'שפיות זמנית' - מחקר: אחד מכל שלושה שחלו בקורונה באופן קשה פיתח הפרעה נפשית.
ובבלוג 'הרצאה בנעלי בית' תוכלו לצפות בהרצאתו של ד"ר דותן קידר בנושא הפרעות קשב בימי קורונה.
בבית שלה
הַשּׁוֹאָה הָיְתָה אוֹנוֹמָטוֹפֵּאָה
נִלְחֶשֶׁת מִן הַשְּׂפָתַיִם,
רִשְׁרוּשׁ שׁוֹאָה כְּמוֹ שִׁיר
עַרְשִׂי וּמָתוֹק, כְּמוֹ קוֹמְפּוֹט
כְּמוֹ בַּיִת עָשׂוּי שׁוֹקוֹלָד,
לִקּוּק שׁוֹאָה חַמָּה
וְרֵיחָנִית כְּמוֹ דַּיְסָה,
כְּמוֹ הַנְּשִׁימוֹת
הַקְּצוּבוֹת מֵחֲדַר הַשֵּׁנָה,
שׁוֹאָה כְּמוֹ בֵּית מַמְתַּקִּים
וּבְתוֹכוֹ מְכַשֵּׁפָה שֶׁנִּדְחֲפָה לַתַּנּוּר
וְחָזְרָה, שֶׁלֹּא רָצְתָה לֶאֱכֹל אוֹתָנוּ
יוֹתֵר מִשֶּׁרָצְתָה לֶאֱכֹל אֶת עַצְמָהּ,
וּבָרַחְנוּ מִמֶּנָּה, וְחָזַרְנוּ
וְלִקַּקְנוּ אֶת הַתִּקְרָה
וְאָכַלְנוּ אֶת הַחֲדָרִים
וְנָתְנוּ לָהּ לְבַשֵּׁל בְּכַפּוֹת יָדֵינוּ
וּלְחַלֵּק לְכָל הַיְּלָדִים,
סִיּוּטֶיהָ הָיוּ הַצִּפּוֹת
עַל פּוּךְ חֲלוֹמוֹתֵינוּ הַטּוֹבִים.
הַאִם סָכַרְנוּ אֶת עַצְמֵנוּ בְּסֻכָּר מִפָּנֶיהָ
כִּי לֹא רָצִינוּ לָדַעַת, כִּי רָצִינוּ לִישֹׁן,
אוֹ שֶׁכְּבָר יָדַעְנוּ
שֶׁהַחַיִּים נִמּוֹחִים
כְּמוֹ סֻכָּר עַל לָשׁוֹן.
(אורין רוזנר)
