פסיכולוגיה בזמן קורונה - מחשבות וחוויות אישיות
עדי רון מיארה | 17/2/2021 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
הרבה זמן מתבשל לי בראש פוסט, כזה שקשור בעבודתי כפסיכולוגית וכזה שמתבלבל ומתארגן מחדש כרוח השנה האחרונה בה אנו חיים. בחרתי לכתוב בגוף ראשון על החוויה האישית שלי ועל דברים שמטרידים אותי, מתוך מחשבה שיש בהם עניין גם לפסיכולוגים אחרים.
אני אוהבת את העבודה שלי, את הקשר עם אנשים, את המסע המשותף המתרחש במהלך הטיפול ואת ה"ארצות החדשות" אותן אנו מגלים. אני אוהבת את היצירתיות כמו את המאמץ הממוקד הכרוך בעבודה הפסיכולוגית הכל כך מאתגרת ומתגמלת. לצד זה, בחודשים האחרונים, אני מוצאת את עצמי נאבקת ומחפשת דרכים שיעזרו לי להמשיך עם אותה תשוקה, סקרנות ותקווה.
בתחילת מגפת ה-covid19 הקהילה הפסיכולוגית עמדה בפני מצב לא מוכר ונחשפנו לכתיבה רבה ועיסוק בנושאים הקשורים במהות ודרך הטיפול המקוון. היו שכתבו על הקושי, היו שכתבו על יתרונות פוטנציאלים והיו הרבה עצות לגבי איך לנהל את השעה הטיפולית מרחוק. עברה כמעט שנה ולצערי הרב למדתי שבו בזמן שהעבודה מרחוק היא אכן תחום חדש להתמודדות מקצועית, מוקד הקושי העיקרי הוא אחר ולטעמי, מורכב עוד יותר. לצד ההבנה כי השפעות המגפה הן רבות, ארוכות טווח ובמגוון תחומי חיים, ברצוני לנסות ולתת שם ומשמעות לטלטלה המקצועית שעוברת עלי (ומניחה שגם על אחרים בתחום), ולאופן בו היא משפיעה על העבודה הטיפולית בדרכים שלא הכרתי. בימים אלה, כאשר אני נכנסת לחדר הטיפול אני נושאת עימי ביתר שאת את החוויה האישית, כמו גם את זו הקולקטיבית לה אני והמטופלים שותפים. אני פוגשת הן כמטפלת והן כמדריכה, דילמות טיפוליות חדשות שלא רכשתי הבנות וכלים להתמודד עמן ואיני מבינה אותן עד תום.
תומס אוגדן (2011) מתאר בספרו "על אי היכולת לחלום" את תהליך ה-reverie בו עולמו הפנימי של המטופל מתגלה דרך תחושות גופניות, דמיונות וזיכרונות אשר עולים בתודעתו של המטפל, גם כאשר אלה אינם נראים במבט ראשון כקשורים למטופל. דרך תיאורי מקרה מפורטים אוגדן מתאר ברגישות את השיטוט הדדי של מטפל ומטופל במרחב המשותף שנבנה בינם, מרחב של רובד חוויתי הנשען על הסובייקטיביות של כל אחד מהם, אך אינו זהה לזו של מי מהם. אני מוצאת את עצמי נאחזת בניסיונותיי להישאר נוכחות במרחב החלימה הנדרש לצורך reverie, וזאת אל מול המציאות שנכנסת לחדר בצורה אגרסיבית ומתקיפה את החשיבה והנוכחות הטיפולית שלי. את המפגשים הטיפוליים ממלאות מצוקות של המטופלים שפעמים רבות הן גם המצוקות האישיות שלי- מה קורה לילדים שלנו, להורים שלנו, מה יהיה מחר ובעוד שבוע חודש או אפילו שנה ואיך מחזיקים לאורך כל כך הרבה זמן חוסר ידיעה, חוסר אונים וייאוש. לעיתים, תוכן מתערבב בתוכן ואני מגיעה למפגש משוקעת בחוויה הסובייקטיבית שלי אותה איני מצליחה להדוף בצורה יעילה מספיק. הדגמה קיצונית למצב היא כאשר במהלך שיחת זום עם מטופל קופצת על מסך המחשב הודעת ווטסאפ – "אמא, יש לזה וזה סימפטומים ונפגשנו לפני יומיים. מה לעשות?"
התנועה הטיפולית המיטיבה היא תנועה פנימה, תנועה לאזורים לא מודעים, לאינטגרציה של הנפש ושל העצמי ולחיבור בין שני סובייקטים. איני מורגלת בתנועת ההדיפה החוצה המאסיבית שאני מוצאת את עצמי עסוקה בה בימים אלה- הדיפה מן הסוג שתיארתי, של חוויות ומחשבות בתוכי, כמו גם הדיפה של פניות לטיפול במידה שלא הייתה כדוגמתה מעולם. אנו חווים הצפה של פניות, כל יום מתקבלת לקליניקה הפרטית פנייה של אדם יחיד, הורים או ילד במצוקה, שאיני יכולה לקבל ואין לי כל דרך לכוון ולמי להפנות והמצב חמור עוד יותר בשירות הציבורי. בהעדר יכולת לעזור, אני מחפשת דרכים להדוף, להתנתק מן המצוקה שאני פוגשת ומחוסר האונים שלי מולה. לא פעם מצאתי את עצמי מנסחת הודעה לקונית בתגובה לפניות חדשות - "אין לי דרך לעזור אבל ממש מאחלת לכם שתצליחו..."
בנוסף לכל אלה, עוגנים שהחזקתי בהם, כמו סטינג, מתפוגגים נוכח שינויים יום יומיים אצלי ואצל מטופליי, כמו למשל כניסה לבידוד ויציאה ממנו, ציפייה לתוצאות בדיקת קורונה, תגובה פיסית לחיסון וכדומה. כך אני מוצאת את עצמי מנהלת יומן פגישות אשר משתנה מרגע לרגע וכבר קשה גם לי וגם למטופלים, לזכור מי מגיע ומתי. השעה הטיפולית מאבדת את היציבות שלה, שיחות מתקיימות מן הבית שלי, ואני "מבקרת" את המטופלים שלי בבתיהם שלהם. אני פוגשת מטופלים חדשים בלי לדעת איך נראות פניהם וגם כאשר אני רואה את פניהם לרגע אין לי תמונה ברורה שלהם בזיכרוני. כך אני נאבקת שוב על יכולתי לייצר תנועה פנימה, על הפנמה של ייצוג מלא של האדם מולי בהעדר ההכרה של תווי הפנים. במנוגד להמלצתו של אוגדן (2012) לייצר דרך תקשורת ייחודית עם כל מטופל ולאפשר למטופל להציג את עצמו כפי שייבחר במפגש הפסיכואנליטי הראשון, אני מוצאת את עצמי במפגשים חדשים מקבלת את המטופלים תוך שימוש ב"נוהל קורונה". "נוהל קורונה" הוא זה בו אני מסירה לרגע את המסכה ואומרת- "שלום, כך אני נראית", שולחת אותם לרחוץ ידיים או ממליצה על שימוש באלכוג'ל, מתנצלת על האופן בו החדר מאורגן וגם על כך שאנו יושבים במרחק רב מידי. מפגש עם ילדים מזמן לי גם הוא קשיים, כמו עם אותו ילד שאמור לבנות עימי יחסי אמון בו בזמן שהוריו אמרו לו שלא להוריד את המסכה אפילו לדקה ואפילו אם רוצה לשתות.
קצרה היריעה לתהיות נוספות רבות, כמו כאלה הקשורות בהמלצתו של Bion להיכנס לחדר הטיפולים ללא זיכרון וללא תשוקה, שגם אחריה אני מתקשה לעקוב. אני רוצה לדעת מראש האם מגיע אלי מטופל מעיר אדומה, האם נבדק לקורונה או שמר על בידוד והאם הנזלת היא באמת אלרגית. הידיעה הזאת עוזרת לי להדוף את החרדה המתעוררת בי אל מול מטופלים, אליה מתווסף המאמץ הגובר שלי להשאיר מחוץ לחדר הטיפול נושאים חברתיים פוליטיים בוערים, אשר משסעים אותנו כאומה, ומפעילים פיצולים מגזריים.
אחד מן הקולגות שלי, איתי, ניסח במדויק של החוויה שלו- "אני מלא ומרוקן בו זמנית". לצד הזדהות עמוקה עם החוויה, חשוב לי להדגיש בסיום דבריי, כי אני שמחה על הזכות שניתנה לי לטפל ואין לי ספק שאנו הפסיכולוגים עושים עבודה חשובה ביותר וכי נלמד רבות מן הניסיון הנוכחי, הן על נפש האדם והן על תהליכים טיפוליים. אני גאה בנו, בפסיכולוגים, אשר מטפלים במצוקות השקופות ופעמים רבות באנשים השקופים, אשר לא מבקשים שיריעו להם מן המרפסות וממשיכים לפעול מתוך מסירות אין קץ. אני מורידה בפנינו את הכובע!
