רקמה אנושית אחת חיה - חברה חביון והורות בצל קורונה | דניאלה בן זאב
דניאלה בן זאב | 20/4/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
מגפת הקורונה הפוקדת אותנו לאחרונה מאתגרת את בסיסי אנושיותנו. האדם הינו חיה חברתית עדרית. הצורך להתאגד חברתית קיים מקדמת דנא דרך שבטים דתות עמים ודעות. "רקמה אנושית אחת חיה" שרה חווה אלברשטיין בשירו המרגש של מוטי המר על כמיהה לקשר ושייכות בין חברה ופרט. הבידוד פועל בניגוד לבסיס הווייתינו האנושית ויכול להחוות בעיקר אם כפוי, כמחולל טראומה (Fosha, 2000 ). גם כיום סביב מגפת וירוס הקורונה ניכר הצורך בשייכות וחיפוש הובלה, הנהגה, רועה בתוך המשבר. עם זאת תכתיבי השעה בעניין ההתנהגות החברתית, קרי הבידוד והריחוק החברתי, מוציאים מאתנו כפרטים וכחברה צד חשדן פרנואידי ומסתגר. כל אדם, גם קרוב, נחשד במצב קרבה או מגע כ'פוגע' פוטנציאלי- מדביק, או לחילופין מפעיל חשש מלפגוע- שיודבק, כך שכל אדם עלול להיות פוגע או נפגע בפוטנציה. כאוס פושה בעולם ולא ברורים מימדי ומידת הסכנה שטומן לנו הוירוס.
ברור כי: חלקנו יפגע, חלקנו יגיב בקלות, חלקינו יסתבך סימפטומטית וחלקים (קטנים) גם לא ישרדו. בחיפוש אחר קווי מתווה להתנהגות זהירה אנו מפלחים גיל מצב רפואי ומידת חשיפה לגורמי סיכון... ברור שהרבה לא ברור ושהמערכות מתנהלות בניסוי וטעיה, גם אם משדרות ודאות...
אווירת החשש והחשדנות
ההתמקמות מול האינפורמציה החסרה והמבלבלת היא שונה בין אדם לאדם. מי יסתגר, מי יכחיש, מי יתכנס ומי יצור תת מבנים חברתיים דמויי חמולה בכדי להרגיש בטחון ארגון ותחושת שליטה...בהעדר מידע והנחיות ברורים דיו, רבה העמימות, וכמידת החרדה כך גם מידת הפרשנויות – לקולא ולחומרא. לכך נוסיף את שאלת ההתארגנות האישית סביב ציות- האם מתוך קונפורמיזם וקבלת סמכות?, האם מתוך חרדה? האם יעורר התנגדות ומרד? האם בוחן המציאות תקין? גם כאן כל אדם יגיב באופן שונה.
המון עזרה הדדית נראה, התגיסות למען החלש, הקרוב, וחשיבה על המבוגרים בסגר ועל המבודדים. עזרה מרחוק...הזהירות מחדדת אינסטינקטים בסיסיים השרדותיים ובצד הרצון והצורך הכנים לשמור על אנושיותנו, להיות טובים ולעזור, ברגעי קצה וחרדה החוויה הפנימית וההתנהגות בעקבותיה עלולות להביא לתחושה בה אדם לאדם זאב...זה ניכר באגירת המזון: אנשים שקנו כמויות של ביצים שיצרו חסר בשוק לדוגמה. שעשועון טלוויזיה אף הגדיל לעשות כששלח שני ידוענים לפנות בשידור חי אל חבריהם לבקש ביצים כאשר כמנצח יוכרז זה שחבריו נענו לו והפגינו אכפתיות כאשר 'ויתרו' על ביצים משלהם לטובתו...התוצאה היתה משעשעת אך גם מטרידה...לא קל להשיג ביצים בימי מצור....על מי נסמוך אם כך, בזמן זה, מי חבר מספיק, מי ידאג לעצמו?, מי ידאג לי?....סולידריות עומדת במבחן. את מי אכלול, אם בכלל במעגל הקרוב? את מי אבחר כשותף? (התקנות אפשרו איחוד של שני משקי בית ועכשיו שלושה למטרת תמיכה ועזרה הדדית. בבתים בהם יש ילדים והורים נדרשים לעבודה במקביל לסגר, חיבור זה נחווה כמקל) האם שכן? חבר?, האם דומה בתפיסותיו לי, האם שונה? האם הוא מוגן מספיק? עם מי בא במגע, לדורותיו...? (בדומה להתפשטות נגיף האיידס- HIV בשנות ה80 כדבר הפרסומת האלמותית המתייחסת לשרשור ההדבקה- כשאתה בא במגע אינטימי לא מוגן איתו/ה אתה בעצם בא במגע עם "החבר של החברה"...אינך יודע היכן ועם מי היו ולפניהם...רק שכאן מועבר באופן טיפתי- אקראי ושגרתי מעצם הקרבה הפיזית וללא מגע...). טווח התשובות נחצה לשחור ולבן בחסות ההנחיות- שומר על ריחוק ונענה לחוקים, אל מול כל טווח הגמישויות האחר שבפועל נחווה כ'לא נזהר'....בעולם בו התרגלנו לחשוב שדרך האמצע כמעט תמיד תהיה הדרך הנכונה, בעולם בו אנו משתדלים לא ליפול לפיצול מסוכן (קליין) מקדשים גמישות מחשבית וראיה רב מימדית (דכאונית) של המציאות חלקנו נדחקים (באופן טבעי) בחסות הסכנה והחרדה לחשיבה דו מימדית ומכאן להתנהגות חברתית השרדותית שמאתגרת חלקים בסיסיים בהתנהלות הבינאישית ובסולידריות האנושית בין בני האדם בחברה.
ההקלה באיחוד היא חשובה אך מה קורה במרקם חברתי כאשר מאומצת התנהלות כזו? אנו שומעים הורים נזכרים בחוויות אישיות חברתיות מגילאים מוקדמים- החל בחלוקה לזוגות במשחק, כלה בטיולים שנתיים, חלוקה לחדרים ומקומות ישיבה. חוויות מוקדמות צפות סביב תחושת ששייכות וקבלה חברתית או התקשרות. חוויות אישיות משתחזרות, כל אחד וסיפורו על שלל התמודדויותיו ודפוסיו המתעוררים אל מול חברה הנדרשת להתנהל כך.
נאמר כי גם בשגרה זו חוויה מוכרת להרבה הורים (חוויה של מפגש עם תוכן אישי מפעיל מן העבר והצורך לתווך לילד סיטואציה דומה בה נתקל ושמפעילה רגשית את ההורה) תסריטים נרקסיסטים המתעוררים באופן טבעי בטווח ההשלכות וההזדהויות עם הילדים (מנזנו פלצ'יו אספסה וזילקה, 2005) עלולים להתעורר ביתר שאת על רקע המשבר ולעורר חרדה פיצול ופגיעות שמביאה עמה ההתמודדות, באופן מועצם לאור חווית הסכנה הקיומית ומידת המצוקה שהבידוד יוצר.
דילמות הוריות סביב חיברות- בין בריאות לשפיות
כמטפלת שמלווה הורים נתקלתי לא אחת בדילמות הוריות סביב נושא החיברות בזמן הסגר. בעיקר סביב גילאי חביון (6-12 לערך).
הילדים הצעירים (טרום חביון), בחסות הבית מגיבים לרוב בהענות והבנה להסתגרות המשפחתית, כל עוד הוריהם נוכחים, כשבני הנוער והמתבגרים רואים לרוב בתקשורת הממוחשבת תחליף (עבור חלקם שגרתית) מספק, ואם לא כזה אז לכל הפחות ראוי...חלקם יהנו מההסתגרות ויפתחו כישורים ונפרדות על רקע המצב.
גילאי החביון מאתגרים במיוחד היות וסממני החביון נשענים על שיוך וכח חברתי, טרם ותוך יצירת זהות ונפרדות. את הצרכים הללו פוגשות הההנחיות המגבילות בהקשר להמלצות הסגר. הורים מתלבטים האם למלא הוראות כדברן?
הורים משתפים בסגר כי מרגישים גם ברמה האישית ועד לרובד הילדים התפלגויות חברתיות. אם אחת שיתפה, "אני מרגישה כאילו חזרתי לגיל 12, סביב דילמות של מקובל ודחוי...הבת שלי מעלה מצוקה סביב מעגלים חברתיים שנוצרו בחסות הבידוד והיא בחוץ"....איך אסביר לה את המצב? השוני בהתנהלות החברתית פוגש ילדים באופנים שונים, ילד שרגיל להיות במרכז חברתי עלול להגיב בחוויה של חסר שידע או לחילופין יתקשה להסביר או להתנהל בתוכה, ילד העסוק במקומו החברתי, עלול להרגיש מודר או בקושי להתחחבר, אחר ירגיש שהאפשרות לא לעסוק באינטראקציות חברתיות משחררת מצפיות וממאמץ
עוד שאלות עולות סביב פרשנות גמישות ומידת ציות וסביב מחשבות על היום שאחרי:
"האם נגרם נזק פסיכולוגי בהסתגרות המוחלטת והפרישה מן המגע החברתי?" סביב סגר לעיתים יבחינו הורים בעלייה בחרדה, קשיי שינה, קשיי ריכוז ורגזנות (המאפיינות גם את שאר פלחי האוכלוסייה בזמן משבר) לעיתים כאמור, בהקלה ונינוחות בהימנעות,(מנוחה מהתמודדות חברתית או לימודית דוחקת בשדרה). ההורים מעלים חשש שהמצב יתקבע: "עד היום דרבנו את הילד לצאת ולשחק. פתאום המצב מביא לזה שאנו מחזקים את ההסתגרות שלו בבית...מה יקרה ביום שאחרי? אנו חוששים מבלבול במסרים, שימנע גם בהמשך..."
יש ילדים שחווית השהות בבית עם ההורה והפחתת התנהלות הdoing לטובת הbeeing בחיק המשפחה, נחווית כמפחיתת קונפליקטים ומקדמת נינוחות (היות ואין יודע מה מחר, אני שומעת על יותר משפחות שעסוקות בהוויה משותפת ורפויה ביחס לימי שגרה, ברובם עמוסים, הנשענת פחות על סדרי יום והספקים) כאן עולה לעיתים תחושת אשמה אצל ההורים החווים הטבה במצבו הרגשי של הילד ובהתמקמותו בקשר איתם כשעולה חשש משגרה תובענית שתזמן פחות פניות להוויה וקשר מופחת קונפליקטים בעתיד
אם ננסה לשרטט ציר תגובה הורי בין בחירה בציות להמלצות הסגר להמנעות מציות (כמובן, שקיים כל טווח האמצע) בקצה אחד, ימצא ילד שחווה הורה נוקשה בעמדתו, לפעמים חרד (חרדה שלעיתים תגיע סביב מצבים קונקרטיים של סיכון ומצב רפואי של בן משפחה). הילד יחווה בידוד חברתי מוחלט ברמה הפיזית. ימנע ממפגשים, גם עם שכנים וקרובים (זו ההמלצה) ייתכן ויביע חשש גם משיחות טלפון, סביב הכללת יתר, יקפיד על שטיפת ידיים אחת לשלוש שעות ויתכן שיחווה חרדה ואי נחת או לחילופין תחושת שליטה נעימה אך לעיתים התקבעות בטקסים (דמויי (ocd
בעברו השני של הציר נפגוש ילד מכחיש, שאינו חרד מן הנגיף ולכן אינו נזהר אך ייתכן ומבודד חברתית עקב המנעות השאר ממפגשים- כיצד יסביר את ההמנעות הילד לעצמו? כיצד יתווכו זאת עבורו הוריו שמזלזלים בעמדה הנגדית? האם גם כאן אנו מסתכנים בפיצול בתפיסתו של הילד? - במפגש של התוכן הנ"ל עם ילד בגיל החביון שטרם בשל (הרי בתוכניות הטלביזיה יש טובים ורעים, למה לא במציאות? ) ובחסות המצב יכולות להבנות הבנות חברתיות קשות סביב דחייה (סבילה- דוחים אותי)- כולם רעים ואני טוב, או לחילופין סביב דחייה (פעילה- אני דוחה אחרים ומכאן רע...) שתיהן עלולות להחוות כמעוררות חרדה ומנגד אשמה רודפנית.
ההתנהלות המפוצלת (סכיזופרנואידית עפי התאוריה של קליין) מחלחלת דרך התקשורת ופרשנות המצב של ההורים, התנהלותם ומידת הזהירות שנוקטים, לחברת הילדים, והורים מתארים מצוקה גדולה בצורך להתמקם מול הילדים בטווח בין חוקים שומרי בריאות, לחוקים שומרי שפיות...
גלינסקי (7Galinski, 198) מתיחסת לתפקידו של ההורה בגיל החביון בעיקר כמפרש מציאות אך במציאות הנוכחית ההורה עלול להתקשות לפרש מציאות מורכבת מבלבלת קונקרטית וערכית מסוכנת קיומית ואפילו מפחידה, ההורה עלול לחוש עצמו מבולבל ולעיתים גם מבוהל. מלאכת התווך הופכת למורכבת. בעיקר להורה חרד (חרדה מצמצמת) אך התווך חשוב ברגעים אלו בהיותם מבלבלים ולא שגרתיים גם עבור הילד, הזקוק לתווך ההורה. ככל שיצליח ההורה להכיל את המציאות בעצמו, כך יוקל לו בהנגשת המציאות באופן רחב ובהגמשה פיזית או סמלית עבור ילדו (הגמשת פרשנויות וחוקים ביישומם או הגמשה סמלית של המציאות, בתפיסתה), עמדה הורית זו יכולה להפחית מצוקה או כדברי אריקסון : "הורים שמפחדים מן המוות מגדלים ילדים המפחדים מן החיים".
אם נחזור לחוויות פיצול חרדה או דחייה חברתיות שחווה ילד סביב המצב, או לשינויים החלים בהתנהלותו, נראה כי ההורה מוצא עצמו בדילמה בעלת שני חלקים:
בחלק הראשון עולה השאלה,כיצד יכיל את חווית הילד? האם מזדהה? והאם ההכלה תהיה גם עבור ילדו ובמקומו?-כאן כאמור חשוב יהיה להבחין האם זו חרדה של ההורה (ראה התסריטים הנרקסיסטיים הנל) או האם מדובר בחרדה של הילד ומה יחסי הגומלין בין ההורה לילד בהיבט החרדה שמעורר השינוי
בחלק השני, ידרש ההורה להחליט האם עליו לפעול במישור המציאותי בעידוד הילד ליצירת קשרים (וירטואליים בתור התחלה ו/או קונקרטיים- טלפוניים ואף מפגשים) כתגובה אדפטיבית למצב עצמו.
טווח התגובות של ילדים למצב רחב. חלקם יגיבו לסכנה הקונקרטית הבריאותית אך לאור מאפייני הגיל (שזה ייחודו) חלקם גם יגיבו רגשית לבידוד והתהליכים החברתיים הלא שגרתיים שחוו בתוכו. אמון בזולת ובטחון חברתי שעמדו במבחן עלולים לעורר חוויות פרשנויות ותגובות שונות, תגובות אלו עלולות להחוות עי הורים מסויימים כקשות לתיווך במפגש עם עולמם הרגשי וליצור מצוקה.
כחודש חלף מאז פרצה אל חיינו סערת הקורונה. התנהלות שנחוותה כחירומית והינה כזו עדיין, (עם ועל אף ההקלות) זוכה לאדפטציה. על אף הקושי המתמשך המוצג על ידי ההורים ניכרת הסתגלות לסגר ולתכתיבי ההתנהלות המשפחתית בתקופה. העדר המסגרות החינוכיות מביא לפתרונות יצירתיים ולזמן מיוחד בחיק המשפחה בצד האתגרים, אולם, החזרה המדורגת לשגרה, עלולה להביא איתה שלל קשיים אצל ילדים: חשש מהסתגלות חברתית מחודשת, חרדות, דיכאון, קשיי ריכוז וסימנים פוסט טראומטיים ביניהם החשש להדבק ולהדביק, מה שעשוי באופן טבעי להעלות את שכיחות הסימנים של הפרעות חרדה מסוג הOCD.
בשיח הקיים סביב הגמשת תנאי הסגר והחזרה לשגרה, חשוב שיבנו ההורים טרום חזרה, מדרג של חשיפה חברתית, בכדי לייצר הפחתת חרדה ממפגש והפחתת המנעויות חברתית, וההסתגרות אם קיימת, זאת בכדי להביא לאדפטציה טובה יותר לשגרת החיים שתבוא. לעיתים יעלה צורך להעזר בטיפול במידה וסימני המצוקה אינם חולפים. כל ילד יהיה שונה בצרכיו ותחושותיו, בהתאם לאופן בו חווה את ימי הסגר והחוויה עמה נשאר.
השיר, על שמו בחרתי לקרוא למאמר: "רקמה אנושית אחת חיה" נכתב בשנות ה80 על ידי מוטי המר בתגובה למהומות בואדי סאליב (חיפה) להם היה עד כילד. הוא מספר כי ניסה דרך השיר להעביר מסר של אחדות ושוויון בחברה משוסעת ומפלה על רקע עדתי. המצב הנוכחי, תוך משבר הביא להתנהגות השרדותית שבמקרים מסויימים אתגרו מבנים חברתיים גדולים כקטנים, החל מחברויות ושותפויות וכלה לאומית בהתנהלויות פוליטיות. אצל אחדים גדולים כקטנים) יביאו חוויות אלו לערעור בתפיסות סביב ערבות הדדית ובטחון בקשר ויציפו שאלות של שייכות מול בדידות שעלולות להחוות כטראומטיות ויתכן ויקח זמן לשקמן, חווית ראשוניות מתעוררות ומאיימות לערער את תחושת האמון בעולם כמקום בטוח ובזולת כמיטיב. הנסיגה לפיצול (הסכיזופרנאודי) בחסות הטראומה מבהילה ומצמצמת כשעולה צורך לחזור ולשקם את האובייקט הטוב המופנם (קליין) להתנחם בו אל מול מתקפות המציאות הטראומטית. השיר מסתיים במילים "אם נדע להשקיט, על אף עלבוננו, לומר סליחה, אם נדע להתחיל מהתחלה" מגלם מבחינתי את הרצון לשיקום החוויה המיטיבה של הקשר בו "כולנו רקמה אנושית אחת חיה".
מקורות
מלאני קליין כתבים נבחרים, תולעת ספרים, 2002.
מנזנו, ג’., פלצ’יו אספסה, פ., וזילקה, נ. (2005). תסריטים נרקיסיסטיים של ההורות: הקליניקה של ההתייעצות ההורית. מצרפתית: רמה איילון. ת"א: תולעת ספרים.
Fosha, D. (2000). The transforming power of affect: A model of accelerated change. New York: Basic Books.
Galinsky, E. (1987). The six stages of parenthood. New York: Addison Wesley Publishing Company, Inc.
