שוב חוזר הסיפור | נעמה אילן
נעמה אילן | 13/4/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
הוא ישב בקצה המטבחון על כיסא משרדי זוהי הכורסא שלו, נראה עלוב יותר מתמיד, עירום למחצה, מטונף ומסריח. היא פילסה את דרכה, בניסיון להתקרב אל מקום מושבו, מסע ארוך בשביל הצר שנותר בין הררי השקיות, הזבל והצחנה. הניחה רגל אחת, צעדה עקב בצד אגודל, יותר מזה לא ניתן. היא מכירה אותו שנים ויודעת לאלו ממדים ההזנחה יכולה להגיע ובכל זאת הייתה מידה של הפתעה, שיא חדש. אולי בעצם לא הפתעה, הלם? לא ברור אבל זה לא משנה. אורכו של המסע כשלושה מטרים זה גודלו של החדר... היא מגיעה לפינה, ראתה אותו, יותר מזה היא לא מתקרבת, דוחה מדי. "הכל נגמר" "מה זאת אומרת? למה אתה מתכוון?" בטון דיבור קודר הוא מודיע שהכל קרס, נגמר. "על מה אתה מדבר?" "המצב שלי, הבית, הכסף". היא מבינה ובכל זאת, "מה אתה רוצה עכשיו?" "לא יודע".
זהו פס הקול המוכר, אותו שמעה פעמים רבות. בהברקה של רגע היא מבינה, צריך להוציא אותו מהביב שבו הוא נמצא, אבל איך? מי? היא מחליטה שאמבולנס הוא הפתרון, הם יאלצו להתמודד עם ה"סחורה". "נזמין אמבולנס" היא מציעה "נפנה אותך לבית החולים". השיחה ממשיכה, הוא מפרט, היא מקשיבה, מעט מגיבה, אין ברירה צריך להגיע לבית חולים. "רגע, אל תזמיני אמבולנס, עוד לא סיימנו". מה עוד צריך? למה הוא חושב שצריך להיות פה עוד הרבה זמן? זה לא הזמן לשאול ולהבין. מה עוד צריך לעשות? "עוד מעט אוֹרִי יצטרף". הוא רוטן "זה לא טוב, אז לא תהיה לנו אינטימיות". הזוי, למה הוא חושב שמישהו רוצה אינטימיות בתוך פח זבל?! שיטת ההישרדות ידועה, פשוט לא לנשום. כן, מה לעשות? "את רואה שם על הערימה למעלה...", מי רואה משהו בתוהו ובוהו הזה? אבל היא מחפשת, מנסה למרות הגועל. "לא את לא מבינה, שם צריכה להיות שקית, שם בתוך התיק". ניסיון העבר צייד אותה בכפפות, איזה מזל, אחרת הייתה צריכה לנבור בגועל. היא מצליחה להעלות בחכתה מספר מסמכים חשובים שמופקדים למשמרת, הם מצליחים ללקט מספר חפצים, מה שחשוב לו, הכל בשקית "תשמרי על זה, את זה אני לא לוקח לבית חולים", חרדות ופחדים רק משתבחים עם השנים... "אולי אתה רוצה לקחת איתך כמה דברים? נארגן שיהיה לך?" כמו תמיד, "אני לא צריך שום דבר". "עכשיו אפשר כבר להזמין אמבולנס?" "לא עוד לא, יש לנו עוד דברים לעשות" מה עוד אפשר לעשות שם? זה לא הזמן לוויכוחים, את אלה היא סיימה מזמן, כשחשבה שכבר אי אפשר יהיה לשנות דברים, להציל את הזוגיות.
אוֹרִי הגיע, מחכה בחוץ, כמעט נחנק, שינשום, למה שגם הוא ייחנק, חתן חמוד יש להם, התנדב לבוא לעזור. היא משחררת הכרזה לאוֹרִי שיזמין אמבולנס ושיודיע לחיים לחמם הרבה מים למקלחת. אוֹרִי אומר משהו על הגועל, כשהוא יצא מפה, הצורך להתרחץ. היא מתקנת אותו שישר למכונת כביסה על הרתחה, פחות מזה לא ניתן יהיה להרגיש כבני אדם. מד"א מגיעים ומתרשמים, נכנסים ויוצאים חלופות, מסכנים צריכים חמצן. נראה שהם כבר פגשו כאלו. אחד לא מצליח לשרוד, הוא בחוץ, עם הילדונת שלא הורשתה להיכנס. "שני הגיבורים" בפנים, מנסים לקדם עניינים. הדיונים הפילוסופיים מתחילים, איך יפנו אותו, אף אחד לא נוגע בו, כל הזמן היא חשבה שפס הקול לא מתאים, "אני בעצמי" הוא רוטן. אטרקציה, היא מציעה שאולי ייעזר, כי אם הוא ייפול הבעיה תהיה קשה שבעתיים, אבל עקשן נשאר עקשן. אי אפשר להכניס אלונקה, אבל אולי את הכיסא המתקפל, יצליחו. הם מזיזים מפה לשם, דוחפים, מזהים כמה מרצפות פנויות והנה הכיסא עומד, עכשיו חסר רק הפציינט שיתיישב עליו.
היא מתקדמת עוד קצת, ממש קרוב אליו, שלא ייפול, זוכה לראות ולהריח עוד קצת מהגועל. הוא הצליח להעביר את עצמו אל הכיסא, אבל אין דרך לחלץ אותו מהבית. היא מתחילה למלא שקיות זבל ביחד עם אוֹרִי לפנות את ההר שעל השידה, כדי שניתן יהיה לדחוף אותה מחוץ לדלת, ואז אפשר יהיה להוציא אותו. הם עובדים בקצב מסחרר, כאילו אחזם שד, ממלאים, דוחפים, מוציאים - הוא בחוץ בחניה. הרצים יוצאים דחופים לעבר פח הזבל, שק ועוד שק, מחזירים את השידה ואז היא קולטת שהוא באותו מצב מביש על הכיסא בחניה. החובש שלא נכנס, הזעיק צוות נוסף, ששה גברים עומדים סביבו כדי להעביר אותו מהכיסא לאלונקה, והוא מתווכח. היא ניגשת אליו ובטון יבש אסרטיבי וחסר כל סנטימנטים, מודיעה לו שכדאי להתקדם, היא ממש קצרת סבלנות וניתן לשמוע זאת בדבריה, "הם עושים את מלאכתם יום יום זו עבודתם, רק תן להם לעבוד". אחד הצעירים מהצוות השני קולט את הטון. גם הוא מדבר בסגנון חותך, בשביב שניה, למרות המחאות וה "כן אבל עוד רגע", הצעיר אומר: "שתים, שלוש", זהו, הוא על האלונקה בדרך למיון, לפני שהוא הספיק למצמץ. האמבולנס נוסע, היא עוצרת בבית לטהר את עצמה בטרם תיסע למיון. כשהיא מגיעה הוא כבר אחרי מקלחת. היא משתדלת לא לחשוב מי המסכן שזכה לרחוץ אותו. במשך הלילה ישאלו אותם שוב ושוב מה קרה למה הוא הגיע למיון, שוב ושוב היא תספק תירוצים. אבל מה קרה באמת? איך אפשר להסביר כרוניקה ידועה מראש.
אהבתם את הסיפור? כתבו תגובה!
מספר התגובות ישוקלל בבחירת הסיפור הזוכה
