פסיכולוגית ילידת 1943 מגיבה לפוסט 'וידויים של פסיכולוגים ברשת'.
ד"ר ניצה ירום | 29/11/2019 | הרשמו כמנויים
קראתי בעניין את נימוקי שני הצדדים - הפסיכולוגים הבכירים עמוס פריבס וגבי שפלר - בקשר להפסקת מסגרת וידוויי הפסיכולוגים המתמחים ברשת. מכיוון שהיום פסיכולוגים צעירים וטכנולוגיים פועלים כדרכם ויוצרים ברשת תקשורת הדדית, ולא רק תקשורת היררכית כבעבר ('לערער על יחסי הכוח') – אי אפשר שלא לכבד את דרכי ההתנהלות המקצועית שלהם ברוח הזמן. בכל זאת, הטעונים של גבי שפלר שמתנגד לסוג תקשורת מקצועית כזו מייצגים עמדה שצריך לשלבה בתוך ההתנהלות הפסיכולוגית כיום.
לשם כך אתמקד במספר נקודות:
אנונימיות: על זכותם של פסיכולוגים לשפוך את ליבם בפני עמיתיהם – אין מחלוקת. אבל בעידן השקיפות הנוכחי וגם לפניו – קשה לחשוב שישנה אנונימיות.
כדוגמא, ניתן להביא את מקרה 'ג'ונתן' 'השקרן' בספרו של כריסטופר בולאס 'צילו של אובייקט', שלגביו ישנה סערה: הפציינט שלו שהתקרא כך זיהה עצמו בעת פרסום הספר והתאבד (אולי מטעמים אחרים), ומשפחתו מתקוממת עד היום, ואילו בולאס עצמו טוען שהאנונימיות של מטופליו נשמרת תמיד והדמויות הספרותיות שלו הן מהונדסות. המקרה עולה לפרקים והפלוגתא היא האם באמת ישנה אנונימיות למטופלים ומיהו באמת השקרן.
מסתבר שאנשים, כולל מטופלים - מזהים, מרגישים, מקושרים, ואין הגנה באנונימיות לכאורה, אפילו כשמשתדלים.
טיב התקשורת המקצועית ברשת צריך, אם כן, להיות כזה שלוקח מרכיב זה בחשבון. אולי יש מקום לדבר בגוף ראשון – 'מה קשה לי', ולפחות 'לרכל' על האחר (המטופל והמדריך).
מטופלת (סכיזופרנית) שהייתי אמורה להציג קטעים מהטיפול בה במפגש מקצועי החלה לפתח דלוזיה שאני 'גונבת לה את החיים'. הרגשתי אשמה שאני 'משתמשת' בחומרים טיפוליים לדיון מקצועי וחשבתי על כך רבות. באחת הפגישות שלנו, כשהיא שבה ואמרה שאני גונבת לה את החיים, חשבתי רגע ואמרתי לה:' את צודקת, לך יש זכות לחיים שלך ולי יש זכות להתייעץ עם עמיתי לגבי עבודתי'. מרגע זה הדלוזיה המסוימת הזו שלה נפסקה.
משמע, שאי אפשר להסתתר תחת 'אנונימיות' וצריך לגלות אחריות לגבי איך שנעזרים ואיך מתקשרים על כך עם העמיתים ועם המטופל עצמו, כשצריך.
גבי שפלר כותב שאת התחושות הרעות של המטפל צריך לא לפרוק ברשת אלא לעבד לעומק, והוא צודק. הקלה נקודתית אינה מספיקה לאנשי המקצוע. בגדול, אני מברכת על התקשרויות העמיתים ביניהם, ורואה בהן מערכות תמיכה זמינות לאיש המקצוע במצוקתו, כשאין מנוס מלהכניס את הטכנולוגיה לחיי היומיום המקצועיים שלנו. אבל המלה 'אחריות' עולה גם כאן: פליטת החוויה הרגעית המציקה לתוך הרשת החברתית היא לא מוצא שפסיכולוג רציני יכול להסתפק בו. בלי התבוננות עצמית מעמיקה ככלי המרכזי שלנו – אין לנו מצפן.
למה ציינתי את שנת הולדתי וגילי בכותרת פוסט התגובה שלי?
כי גיליתי לתדהמתי שאני ועוד עמיתה אחת הן הפסיכולוגיות היחידות (לפי מה שעלה בידי למצוא) שבויקיפדיה מופיעה שנת הלידה שלהן; לפסיכולוגים גברים יש שנת לידה, הנשים – לא נולדו, 'זה דיסקרטי'. אני מדור הותיקים, אבל לדידי – השקיפות והנגישות הן חלק מהאני-מאמין האישי, הנשי והמקצועי שלי, ואני מקווה שזה מאפשר לי, גם כמבוגרת – לראות את עצמי כמספיק 'רוקנרול' ומעודכנת, כדי להעריך את הברכה שבמעשה ההתקשרות ברשת. אבל מושג 'הוידוי' חייב לעבור עיבוד.
אני מקווה מאד שהפעילות/המסגרת הזו תחזור, אבל עם חשיבה נדרשת לגבי כוון שהוא פחות וידויי ויותר מהרהר ומתייעץ. ואולי עם איזושהי אג'נדה מארגנת אבל מאפשרת (בעדכון למאמרו של פרויד 'על אנליזה פרועה').
בברכה,
ניצה
