איך פגישה באוצר הפכה לשיעור בסיפור סיפורים
יו"ר חטיבת הפסיכולוגים בהסתדרות | 23/11/2019 | הרשמו כמנויים
השבוע הגענו לפגישה במשרד האוצר. התקבלנו בסבר פנים נעימות ומתעניינות על ידי בכירי המשרד. הכרנו להם את עולם הפסיכולוגיה, ואת עולם הפסיכולוגיה הציבורית בפרט ושמחתי לראות את הרצון הכן להכיר ולשמוע.
שני משפטים נחרטו בזכרוני מהפגישה הזו:
"אני שנתיים בתפקיד ולא שמעתי מאף משרד את המילה פסיכולוגים"
ו-"בחמישה דיוני התקציב שהייתי בהם במשרד החינוך מעולם לא שמעתי את המילה שפ"ח או פסיכולוג".
הם נחרטו בזיכרוני משתי סיבות.
הסיבה הראשונה היא שזו מראה מאוד חזקה על מצבנו ומקומנו. אנחנו נמצאים בתחילתו של מסע. מצד אחד – פורום הארגונים מתחיל להיות מוכר כבר במרחב המדינתי, ולראייה ההתעניינות של גורמים בכירים בכל מיני משרדי ממשלה והפגישות והשיח שאנחנו מצליחים לייצר. מצד שני – ואת זה לא הספקתי להגיד בפגישה – בפעם הבאה שניפגש עוד כמה חודשים או עוד שנה, אני סמוכה ובטוחה שהם כבר לא יוכלו להגיד משפטים כאלה. קולה של הפסיכולוגיה הציבורית יישמע וההבנה של הפוטנציאל הטמון במערך הפסיכולוגיה והחיוניות שלו לכלל האזרחים במדינה תהיה ברורה לכל.
הסיבה השנייה שהמשפטים האלה חשובים היא שהם גם אומרים משהו עלינו. וזה צריך להפיל לנו כמה אסימונים! אנחנו חייבים לצאת מ-ד' אמותינו, מחדר הטיפולים ולהתחיל להראות החוצה, ולהסביר, וכן – גם ליחצ"ן, את התרומה האדירה של התערבויות פסיכולוגיות לקבוצות השונות במדינה. אין מצב שהמדינה לא מבינה את הצורך החיוני בשינוי סדר העדיפויות בכל מה שקשור לפסיכולוגיה הציבורית! אם הבנקים הם אלה שמנהלים את הכיס הכספי של האנשים, ובלעדיהם אי אפשר. אז הפסיכולוגיה הציבורית מנהלת את הכיס היותר חשוב, הכיס הפנימי בו נמצאים מאגרי הכוח והתמודדות עם אתגרי היומיום!
אם אנחנו לא נישא את דגל המקצוע בגאון בגאווה ובקול רם וברור אף אחד לא יעשה את זה בשבילנו. זהו הדגל שאנחנו נושאים במסע אליו יצאנו כשהקמנו את פורום הארגונים לפני כשנה. את הדגל הזה עוד נניף בכל מקום בו מתקבלות ההחלטות. עד שהמדינה תכיר ותכריז על תכנית כוללת למהפך במערך הפסיכולוגיה הציבורית למען כל אזרח ואזרח שעדיין לא יודע שהוא צריך אותו.
באוצר, ובמדינה בכלל, חייבים להבין שכל הפלסטרים בעולם לא יצליחו לרפא מה שניתוח אחד יכול לעשות. רפורמות, ותכניות לאומיות, ומכונים, ועמותות, והחרגות, ותוספות, כל אלה פלסטרים שמנסים לעזור לאזרחים במקום לתת מענה אחד מקיף ונכון שייתן לאזרחים את הכוח לעזור לעצמם. הכוח הזה יגיע רק מנפש בריאה שתוכל לעזור לעצמה ולא להסתמך על פלסטרים. וכן, בסוף האחריות היא לא רק על הסיפור אלא גם על מי שמספר אותו. ואם במדינה לא מבינים אותו נכון אז החובה מוטלת עלינו לשנות את הסיפור. ואם הממשלה לא סופרת אותנו אז אנחנו צריכים לגרום לה להבין שבלעדינו אי אפשר.
אני לא אכחיש, למרות שידעתי שזה המצב, זה היה בכל זאת קצת כמו לקבל אגרוף בבטן לשמוע על כמה המערכת לא יודעת ולא שומעת את זעקת האזרחים שמחכים וממתינים ומתייאשים בדרך לקבלת טיפול ציבורי.
אבל אחרי זה אני לוקחת נשימה, מחייכת בנחישות ואנחנו ממשיכים הלאה.
עד הניצחון
