מה עטוף בה, בכמוסה? | ד"ר ענת משה
ענת משה | 3/12/2019 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
ישובה לי בקפסולת המתכת בעלת ארבעת הגלגלים מובילה ומובלת בו זמנית ליעד הנסיעה. החלונות סגורים, המזגן מכוון במידה שמתאימה לי, ואני לוחצת או משחררת את דוושת הגז בהתאם לתוואי הדרך וגודש התנועה. לסירוגין ובעוצמה משתנה מניחה את רגלי הימנית על דוושת הבלם ושולחת את ידי השמאלית לידית האיתות כשנדרשת הודעה מוקדמת על שינוי בנתיב נסיעתי. המכונית מפלחת את האוויר שמהווה כוח המתנגד לתנועתה ויחד עם חיכוך הגלגלים על אספלט הכביש והמהמורות שבדרך היא מתקדמת. נדמה שתנועתה מותירה את הכל מאחור כשהיא מפלסת את נתיבה ואפילו העצים בצדי הדרך הופכים למקשה אחת ומציירים קו אחד ארוך בגוונים מטושטשים של חום, כתום, צהוב וירוק. אני מתבוננת קדימה, מגניבה מבט למראות וללוח המחוונים כחלק מהנהיגה האחראית והבטוחה ומקשיבה לצלילים הערבים הבוקעים מהרדיו האינטרנטי. השיר שמתנגן ברקע מגרה אותי להצטרף לזמר בצווחות הייחודיות רק לי תוך כדי הרהור במילים ובלחן. הלמות התופים מורגשות בבטן התחתונה ובירכיים שמקפצות לסירוגין, אם כתגובה רפלקסיבית ואם מכוונת, כאילו הן מוסיפות אנרגיה וחיות לסיבובי המנוע.
קפסולת המתכת, שהשהות בה אהובה עליי במיוחד, יכולה מבחינתי להתהדר גם בשם קפסולת מרחק. הלכה למעשה היא מעבירה אותי, עם קצת הכוונה מצדי, מאזור אחד למשנהו מדי יום- ביומו, העברה שאורכת בין דקות בודדות למספר שעות. היא ואני בקרבה משייטות לנו בדרכים ישרות או עקלקלות, דרך עליות ומורדות כמעין בועת חשיבה שמחפשת את יעודה. המסלול המוחשי חוצה הרים וגאיות ומסלול המחשבות מוביל את התכנים - מן הפנים אל החוץ, מהמחשבה אל הביטוי המילולי הקולי, מהמילים שחוברות למשפטים, וכל הללו יוצרים תוכן נהיר וברור. שם, בקופסה (המוח) שבתוך הקופסה (המכונית) המחשבות שלפעמים ממוקדות יותר ולפעמים פחות נודדות איתי למחוזות אחרים. בלהטוטן הן מתעופפות, מתערבלות באוויר הפנימי שמייצר המזגן אבל נשארות קרובות כי אין להן לאן לחמוק כשחלונות הרכב סגורים. אני משתעשעת במחשבה שאולי הייתי מעדיפה שחלק מהמחשבות שחולפות במוחי יתנדפו וחלקן ישארו שלי, שם בקופסה לעד.
בקפסולה המתניידת אני מדברת, מתכננת, מארגנת, סורקת וסוקרת את קורות היום ומותירה זמן ומקום להרהורים על האנשים עמם נפגשתי ואחרים שעוד אפגוש. כמובן שלצד החלקים המיושבים והמנומסים אני מצליחה גם להפטיר קללות קוליות לגמרי- בעוצמות שמע משתנות שמופנות לעברם של משתמשי הדרך האחרים. כחלק מהכעסים אני מתעצבנת על הנהגים חסרי תשומת הלב, אלה המתחכמים ועל אלה שגולשים מהנתיב ומסיטים את קו המחשבה שלי ומשרטטים עבורי מחשבות מקבילות, שאינן תמיד רצויות לי.
כלי הקיבול הייחודי הזה אהוב עליי במיוחד כי מקבל וחובק אותי בחיקו. תחושה נפלאה עבורי להיות "אוחזת בהגה"- במשמעות הכפולה של צמד המילים. קופסה בה אני נמצאת לבד אך ממש עם עצמי מבלי לעטות ארשת. היא מתפקדת כ"אריזה" שמופקדת לזמן מה כדי להגן ולשמור, לעטוף ולערסל. קפסולה שמאפשרת לי ליצור מחשבות מזוקקות, אמתיות ולהתייחד עם רגשותיי באופן הכי זך וטהור. ובתוך תוכה- במעבה הקפסולה, לצד המחשבות המאורגנות, המיושבות והמדוקדקות מתגנבת השובבות ומעטה הרצינות מתמוסס ובה בעת עולות באין מפריע, בשקט- בשקט, הפנטזיות הכי פרועות ודוק של אדמומיות מתפשט על לחיי. שם בכמוסה שלי אף אחד אינו חודר, אלא מוזמן לנכוח.
