הקוסם מארץ עוץ / ליימן פרנק באום
קריאה מודרכת | 7/10/2019 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
הקוסם מארץ עוץ (Wizard of Oz) מאת ליימן פרנק באום. יצא לאור לראשונה ב-1900, וזכה למספר תרגומים לעברית.
ממליץ על הספר: בעז בר-שי, מטפל בהבעה ויצירה בילדים ונוער במכון אפק ובמרכז ענבל בזכרון יעקב.
אני מאמין שהספר הקוסם מארץ עוץ הוא ספר שאפשר לקרוא במספר רבדים. הרובד הראשון שלו הוא הסיפור עצמו, סיפור ילדים שיש בו משהו תמים, על ילדה שמאבדת פעמיים את ביתה – בפעם הראשונה היא מאבדת את ההורים שלה, ובפעם השנייה את בית דודתה בקנזס, והיא צריכה למצוא מחדש את הדרך שלה הביתה. זה למעשה סיפור מסע שבו מתלוות אליה דמויות של דחליל, אריה ואיש פח, וארבעתם הולכים אל הקוסם, ביחד עם הכלב טוטו. כשהם מגיעים, וכל אחד מהם אמור לקבל את מה שהוא רוצה מהקוסם, הם מגלים שהקוסם לא יכול להעניק להם את מה שהם רוצים, כי הוא לא באמת קוסם – הוא בן אדם שהגיע לארץ עוץ במקרה ובנה את הדמות שלו דרך להטוטים ואשליות, ולא קסמים אמיתיים. אז גם מסתבר שכל אחד מהם כבר קיבל את מה שהוא רצה בדרך, כתוצאה מהמסע עצמו.
אני חושב שכילד, היכולת הזאת לצאת מהגבולות של עצמך ולצאת למסע, גם מסע פיזי וגם מסע דמיוני, מאוד ריתקה אותי, ולכן מאוד אהבתי את הסיפור. אהבתי גם את זה שאתה יכול לקבל את מה שחסר לך באמצעות קסם, באמצעות אדם אחר שיבוא וייתן לך את מה שאתה צריך. כילד מאוד האמנתי שיש למישהו או משהו כוח לתת לי את מה שחסר לי. כשהלכתי ללמוד טיפול בהבעה ויצירה, הקוסם מארץ עוץ היה אחד הספרים הראשונים שבחרתי להשתמש בהם בטיפול, כי בדמיון שלי האמנתי שאני יכול להיות אותה דמות שיכולה להעניק משהו שחסר למישהו אחר. בתחילת דרכי כמטפל, אני חושב שקצת רציתי להיות הקוסם של אנשים, גם מתוך מחשבה שאני יכול לעזור לאחרים לקבל את מה שחסר שלהם, וגם מתוך מחשבה שאפשר באמת לעשות קסם, ואז מה שחסר יתמלא.
עם השנים גיליתי שבעצם ההזדהות שלי עם דמות הקוסם קיימת הבנה שיתכן שיש פה שרלטנות, שיתכן שיש פה אדם שבא ואומר "אני יודע לעשות כשפים, אני יודע לשנות את המציאות", ושזה לא נכון. לא לגביו ולא לגבי.
בסיפור עצמו מדובר באדם שלא מדבר ולא נראה כמו קוסם, ורחוק מלהיות הקוסם שבניתי סביבו הילה בתור ילד. הוא בעצם דמות אפורה, אפשר להגיד אפילו די מוגבלת. כשהבנתי את זה, הייתי צריך להתמודד עם השאלה – האם בעצם כל התחום הטיפולי הוא סוג של הבטחה שאין מאחוריה כלום? האם כמטפל אני מבטיח למישהו משהו שאין לי מושג, ידיעה או דרך ברורה איך לקיים אותו? האם אני שבוי בקונספציה של קוסמות ומבטיח לאדם שהבעיה שלו "תיעלם"?
ההבנה הזו הייתה לי מאוד קשה, כי בעצם גיליתי שאני לא יכול לעשות את זה; אני לא יכול להפוך אנשים עם קשיים נפשיים או רגשיים לאנשים בריאים לחלוטין, אני לא יודע איך לעשות את זה כי אני לא קוסם, כי אין קסמים. אבל מצד שני, היה בהבנה הזו גם משהו מאוד מרפא ומחזק – כי עכשיו, אחרי שזיהיתי את השכבה העליונה בעצמי שהובילה אותי ללמוד טיפול, את הרצון הזה להיות "קוסם", והתמודדתי עם הפנטזיה, וקילפתי אותה – אז אני בעצם יכול לבדוק איזה מטפל אני באמת רוצה להיות, מה יגרום לי להרגיש באמת סיפוק, הנאה ועניין בעבודה שלי. ההבנה הזו מאוד הקלה גם עלי, כי הבנתי שאני לא צריך להבטיח לאנשים קסמים.
מהרגע הזה, העברתי את ההזדהות שלי מהקוסם אל חוויית המסע. אני לא אומר למטופלים שארפא אותם, אבל אני מבטיח להם שאנחנו נצא למסע. אנחנו יכולים ללכת ל"ארץ עוץ", ובדרך למקום הזה יקרו לנו כל מיני דברים.
אחת הדוגמאות המרכזיות שאני מציג למטופלים עוסקת ברגע שבו הקוסם מראה איך הוא פותח קשר כשהוא מושך בשני הצדדים של החבל; אבל אי אפשר להתיר ככה קשר באמת. המשיכה הזו לא תקרה בטיפול. מה שכן יקרה זו עבודה איטית בניסיון לרופף את הקשר שמכביד ומקשה, לתת בתוכו מרחב, לפתוח אותו עוד ועוד, עד שאולי הוא כבר לא יהיה קשר. אבל זה לא יהיה באמצעות קסם, אלא בתהליך ארוך ומשותף. מה שאפשר לעשות זה ללכת ביחד, לשהות ביחד ולעבור דרך, ויכול להיות שעצם התנועה ביחד, עם בן אדם שרואה אותך ומרגיש אותך, תיתן לך בסוף את מה שחסר לך.
למדתי עם השנים שאני מטפל באנשים דרך הפצעים והמקומות השבורים שלי, כי דרכם אני יכול להבין אנשים אחרים. הקוסם היה גם פחדן, גם לא כזה חכם, וגם לא עם לב כזה טוב. ברגע שהוא מכיר במגבלות של עצמו ומופיע בדמותו האמיתית, זה הרגע שבו הדמויות מבינות שהן השתנו. אני מאמין שכך זה קורה גם בטיפול; ברגע שמטפלים בגובה העיניים, אפשר לראות ששינויים מתרחשים.
אני חושב שהקריאה בספר הזה יכולה מאוד לעזור למטפלים לראות אילו קליפות, אילו "קסמים" הם מנכסים לעצמם, ולהבין שהם לא בהכרח נכונים. הקריאה יכולה לעזור להם להיפטר מהם, מתוך מטרה להגיע באמת למה שהמטופל זקוק לו.
