מרחב בטוח לשני המינים?

ד"ר ניצה ירום | 10/7/2019 | הרשמו כמנויים

רשימה על הצעירים שיוצאים מהארון ומגיעים אל הקהילה הגאה דרך חיי לילה אינטנסיביים כשלא מעט מהם הולכים בה לאיבוד ('אנחנו אלה שמסתממים ומזדיינים למוות כל וויקנד', מאת הילו גלזר, מוסף הארץ, 14.6.2019) – הדריכה את מנוחתי. הכותב מתאר מציאות שבה צעירים מאמצים אורח חיים הומואי החדש להם, שמסעיר ומרגש אותם אך יכול בקלות להיות הרסני עבורם.

מפיהם של אלה שהתנסו בכך עולה בכתבה התיאור הבא:"היום זה נראה לי מטורף ומעוות להיות באותו חדר, עירום, עם מלא אנשים שאתה לא מכיר ולפחות לחלקם אתה בכלל לא נמשך" (עמ' 28 ) ממרחק הזמן דובר זה רוצה לשאול את המשתתפים הרבים באורגיות הללו, שבהן הוא השתתף כבחור בן עשרים:"איך לאף אחד לא היה את האינסטינקט לגונן עליי" (שם). ובמקום אחר הוא אומר:"אני לא חושב שיש הומו שיכול להעיד שהוא לא מצא את עצמו בסיטואציה מינית שהוא לא רצה להיות בה" (עמ' 36).

בתיאור עיתונאי זה מוצגים גברים בני 30-40 שמנהלים את הסצנות הללו, ובעצם מנצלים את הצעירים שיוצאים מן הארון כשהם רכים מדי מלדעת למה הם נכנסים ומה האפקט של צריכת הסמים המאסיבית והמעוררת, וההתנסויות המיניות חסרות השליטה שהם חווים. המטפלים השונים באוכלוסיה זו מעלים בכתבה (לראשונה למיטב זכרוני) את הצורך להתחיל לדבר על פגיעה מינית, ולהגדיר מחדש את מושג ההסכמה לגביה; הם מדברים על חדירה שהקורבן שלא רצה בה, שאותה הוא לא יעז לתאר כאונס.

נציגי המגזר מתבטאים בזהירות (רבה מדי לטעמי) במאמר זה באומרם שהקהילה הגאה צריכה להתחיל לקחת אחריות למצב.

הבה נשווה את תאור הסצנה המינית ההומואית הזו, שכנראה רק כותב שהוא מן המגזר מכיר ומעז (להתרשמותי) לכתוב עליה – עם תיאורים מיניים מקבילים שבהם מעורבים שני המינים. השיח אודות מרחב בטוח לנשים כיום הוא על גבול ההיסטריה: מי שנוגע בבת – צריך להוקיעו. אפילו אקטים צמחוניים יותר שחשפו עיתונאיות או שחקניות כשגבר בכיר בתחום שרצו להיכנס אליו - חשף את איבר מינו או ליטף להן את הגב – זוכים למאמרים רחבים ולגינוי פומבי. במקרה של בנים, הרוצים להתנסות בתרבות מסוימת – נראה שתרבות זו מכשירה או משמשת כסות למעשים של פגיעה מינית. אם היה מדובר בבנות כבר מזמן היו מתריעים ומזדעקים על מעשים מעין אלה, במסגרת גל ה - 'ME TOO '.

קלינאי/ת תקשורת
אינדקס קלינאי תקשורת. קלינאית תקשורת מטפלת בלקויות בדיבור, בהגייה, בגמגום, בהבנה ובהבעה של שפה מדוברת

מה ניתן ללמוד מכך: שאנחנו חיים בתקופה שכל סקטור הוא האדון לאתיקה שלו? שפמיניסטיות מגוננות על נשים מפני פגיעה מינית עד כדי הגנת יתר מפני מיניות נשית? שתרבות הומואית היא ורק היא מכריזה על פגיעות בצעירים? קודם מטפלים מן השורה לא ראו את זה? הם חששו או לא העזו להעלות את נושא הפגיעות המיניות וההתמכרויות הכרוכות בכך כמה שיזכה לגינוים כהומופובים?

בצער עלי לומר שנראה שהתרבות הכללית כנראה מצייתת למה שהוא רגיש חברתית: פגיע או לא פגיע – את זה תת התרבות היא המחליטה, לחיוב או לשלילה.

אני מזועזעת - מן התופעה שבה נערים צעירים כבילוי תיקני יכולים להסתובב עירומים ומסתולים וכל מאן דבאי יכול לעשות בהם כרצונו המיני (לפי המתואר בכתבה). והאינסטינקט לגונן עליהם כמעט נתפס כמשבית שמחות. טוב שישנה נראות לעניין זה.