הבטחנו להיות חזקים מאד, אבל לא היום
עלון פסיכולוגיה עברית | 6/3/2016 | הרשמו כמנויים
מה המשמעות של להיות חזקים? הרבה פעמים טיפול מתחיל מזיהוי של חוזק עם היעדר פגיעות, ועם הזמן דווקא המילים שמבטאות את אותה פגיעות הופכות להיות חלק מהחוסן שנבנה. אבל האם לצד השינוי בהבנת החוסן על-ידי מטפלים, ובעקבות כך גם על-ידי מטופלים רבים, גם התפיסה התרבותית של חוזק משתנה? כמה מותר בחברה שלנו כיום לבטא פגיעות?
ממאמרו של יאיר אפטר שפורסם השבוע, נראה כי התשובה לכך תלויה, עדיין, בשאלה לאיזה מגדר משתייכים. אפטר מתאר את האופן בו התרבות שלנו ממשיכה לקשור בין גבריות לבין חוזק שמיוצג ככוח גופני והיעדר פגיעות, ולגדל את בניה תחת הציווי ''בנים אינם בוכים''. כשהבנים האלה גדלים, הם חסרים את המילים לבטא מצוקה, קושי או פגיעות, ועל כן עשויים להיות, באופן פרדוקסלי, פגיעים יותר כשהם מתמודדים עם מצבי חיים שדורשים חוסן נפשי. אפטר מגדיר את מצב זה של היעדר שפה רגשית אצל גברים כאלקסתימיה נורמטיבית, ובעזרת תיאור מקרה מדגים התערבות פסיכו-דידקטית שמסייעת בלימוד שפה רגשית במצבים אלה.
למרות שאוצר המילים הרגשי של מטפלים הוא לרוב מפותח מאד, הוא משמש בעיקר לניסוח חיי הנפש של אחרים. בנוסף לכך, תפיסת החוזק של מטפלים לעתים גם היא מוטה ומזוהה עם חוויית חוסן והיעדר מקום לפגיעות, מול מטופלים ובעקבות זאת גם בשאר מרחבי החיים. ניצה ירום פונה בטורה למטפלים בקריאה לשים לב למחיר הכבד של תפיסת החוזק הזו, שעשוי לבוא לידי ביטוי ברובד הגופני. היא מדגישה את החשיבות של לקיחת זמן להתבוננות פנימית, על מגבלות וקשיים בהם אנו נתונים, כדי שנוכל לשמור גם על החוסן שלנו ולא רק של המטופלים.
מה היא האוירה הטיפולית שבה יכולה פגיעותו של המטופל לבוא לידי ביטוי? בשאלה זו עוסקת הסקירה שערך צבי מילר: ''שלושה אבות ושלוש ילדות שמבקשות את חיקו החם של האב''. מילר מנתח צילומי וידאו המציגים מפגשים של אותה המטופלת עם שלושה מטפלים מגישות שונות: קרל רוג'רס בגישה ההומניסטית, פריץ פרלס בגישת הגשטלט ואלברט אליס בגישה קוגניטיבית-רגשית. מילר משלב בין הרושם שהותירו בו כל אחד מהמפגשים המתועדים לבין הידע הביוגרפי על המטפלים, כדי לעמוד על משמעות הגישה שנכחה במפגש הטיפולי ולשער על האופן בו השפיעה על המטופלת.
איזו דמות אב ואיזה ייצוג של חוזק תבחר לעצמה האומה האמריקאית? על רקע מסע הבחירות בארצות הברית, התארח איתן טמיר בבלוג שפיות זמנית עם פוסט המנתח את דמותו של טראמפ.
''אמונתי מנגנת בלילות בין קופסת הדמעות למיטה הריקה משוררים חיפשו מילה וגילו תהום [...] עזוב את העיר מבלי להיפרד אתה ממילא עוד תחזור בוא ילד, בוא ילד הבטחנו להיות חזקים מאוד אבל לא היום'' (מתוך ''אמונתי מנגנת בלילות'', מילים ולחן: אביב גדג׳)
