דייג אוהב דגים? פסיכולוג אוהב דמעות? אני צד געגועים
ארנון רולניק | 20/5/2011 | הרשמו כמנויים
הכותרת למאמרון זה, קשורה לספרו של אשכול נבו "ארבעה בתים וגעגוע", ספר שאני שומע במשקפת השחייה שלי.
אוהבים להאשים פסיכולוגים שהם מחכים לדמעות של המטופלים, יש בזה משהו, אנחנו מחכים לרגעי המגע עם הרגש, ולא במקרה ציוד החובה בחדרי הטיפול- פרט לשני הכסאות – הם הטישו או מגבוני הנייר לספיגת הדמעות. Les Greenberg מייסד שיטת ה Emotion Focused Therapy (ראה http://mifgash.info/?p=423 ) ממליץ למטפלים הלומדים עימו להשתמש במצפן הכאב. כאילו להסתובב עם מצפן כזה שמכוון אותו לאזורים של כאב נפשי. הדמעות הם ללא ספק חלק ממצפן הכאב.
אנחנו אנשי הפסיכופיזיולוגיה היישומית והביופידבק, מכירים גם עוד אינדיקציות לרגש אנושי, חלק מהמדדים שמכשירי הביופידבק מספקים מאפשר גילוי של תגובות אמוציונאליות חבויות. אבל בשבילי הרגש האנושי הוא רחב יותר מאשר רק הדמעות או המדדים . רגש יכול לבוא לעיתים קרובות כאשר המטפל מזהה רגשות של "געגוע" .
בעצם המילה געגוע אף שהיא תקנית בעברית, אינה שכיחה בצורת היחיד שלה אלא בצורת הרבים. כאילו ידעו יוצרי השפה שלנו כי תופעה זו לא מגיעה אחת אחת, בבודדת אלא בירי אוטומטי ברבים, בהמונים: געגועים, געגועים, געגועים. אשכול נבו נותן לנו כמה רמזים על השאלה איך מזהים געגוע:
"היתה כלבה אחת הוא אמר
איך קראו לה?
שלג. הוא הגה את שם הכלבה בעדינות כאילו היא נמצאת לידו, וסימני געגוע ראשונים החלו להופיע לו על הפנים: לחיים תפוחות עינים לחות...
ומה קרה לה שאלתי ועוד סימן של געגוע הופיע אצל קובי כתפיים שכוחות.
אבל גדולתו, של הספר איננה בהגדרת געגוע או בתאור הסימנים החיצונים שלו. אשכול מצליח בתאור העדין של חויית הגעגועים של תאור החוויה הסוביקטיבית של הגעגוע לאדם אחר. דווקא נועה – הצלמת- שעורכת תערוכות צילומים על געגועים – דרכה מצליח נבו לצאר את חוויית הגעגוע לאמיר, בן זוגה ממנו נפרדה רק לפני מספר חודשים:
"אבל עכשיו פתאום אני רוצה לחזור פתאום יש מלא דברים קטנים שחסרים לי נגיד, לראות את יותם ועמיר משחקים שחמט, לראות עם אמיר תיקים באפלה, שניים בכורסה אחת, להתחבק עימו חיבוקים ארוכים על המדרגות של זכיאן, לשכב איתו להשרף בגיצי העינים שלו, לגמור. לצאת מהבית עם הריח של עליו לחזור הביתה ולשמוע את חריקת הכסא כשהוא קם לחבק אותי. לדבר עימו לפני השינה, בחושך כשרק המילים מאירות, להגיד לו ששמעתי רעשים ולדעת שהוא יקום לבדוק, להשלים לו משפטים שאין להם סוף. ולטעות..
..להיות עצובה לידו בלי להתבייש, לא מאופרת לידו בלי להתבייש, לדבר עימו באמצע היום ולהרגיש מובנת לגמרי. לראות אותי בעיניים שלו. לראות אותו רוכן על הספרים, לשמוע ממנו סיפורים קטנים, לריב איתו, לקנא, להתפייס, להרגיש משהו"
בעיני זהו תאור עדין של געגועים, זהו תאור שנותן לנו להרגיש את התחושות הקטנות האנושיות שבוודאי מהדהדים אצל קוראיו של אשכול נבו.
נשאלת השאלה למה אני אוהב געגועים. שהרי כפי שאומר שם קובי פקח החנייה:
" תראי, מה אני אגיד לך, אני באופן כללי אדם שמשתדל להסתכל קדימה בחיים, מה זה עוזר להתגעגע? במילא אי אפשר לשנות את מה שהיה"
אני חלוק על פקח החנייה, אני סבור כי געגועים עוזרים. לפחות בטיפול. כשאני מזהה געגוע, יש לי נקודת משען. בניגוד לדכאון שלעיתים קרובות אין בו כבר געגועים. געגועים מסמנים לנו ולאדם עצמו כי הוא עדיין מרגיש ורוצה . כשמטופל מספר לנו על געגועים בחייו הוא מאפשר לנו להרגיש את האזורים שמלאו אותו בעבר, שנתנו לו משמעות. ניתן לומר שכשיש געגוע יש רצון, כשיש געגוע יש גם תקווה.
