'שיחות בעת שחייה' או 'נהרת הקריאה שלי'

ארנון רולניק | 19/5/2011 | הרשמו כמנויים

השם של הבלוג ודאי דורש הסבר. זה עשוי להראות כאילו התקנאתי באותם סופרים חדשים עם השמות המיוחדים של ספריהם ("לכל בית יש מרפסת" , "ג'ירפה לא עפה").
התשובה היא נכונה חלקית. אני אכן מתקנא בסופרים – וחלקים גדולים של המאמרונים הקרובים (תרגום שלי למילה פוסט) יכתבו מתוך געגוע לאשכול נבו. ובכל זאת לשם שבחרתי יש מציאות אמיתית מאוד בשבילי. המחשבות והאסוציאציות שמובילות אותי לכתיבה זו אכן נגזרים מהמפגש עם משקפת השחייה.
טוב, הבנתם, זה אכן "נכתב" או יותר נכון נחשב בעת השחיייה. יש משהו מופלא בשבילי בעת השחייה שיוצר מחשבות חדשות, כמעט לא מוכרות לי. האם זה ה"חוויה האוקיאנית" (לא ממש יודע מה זה)? האם זה השעמום המונוטוני של תנועות השחייה?. ובכן כן, זה לפחות מתחיל שם: אני אוהב לשחות, אני צריך לשחות, ואני אפילו שוחה בסדר (בסגנון שנקראTotal Immersion ). אבל. זה משעמם נורא, ובעיקר לא פשוט כאשר יש "מלא צריך-ים" (צריך לסדר, צריך לכתוב דוח, ובעיקר הרבה חובות קריאה שיושבות עלי). מכאן הדרך למשקפת השחייה מתחילה להיות יותר ברורה. המשקפת צריכה להקריא לי. זה התחיל במאמרים מוקראים. יש כאלה לא מעט, האינטרנט הביא לצמיחה מרשימה לא רק של בלוגים אלא גם של פודקאסטים – שהם מעין פוסט/מאמרון מוקרא. כך כך למשל the Psychologist עיתון הפסיכולוגים הבריטים – מביא אוצר של מאמרים מוקראים כאלו.
נחזור לדיאלוגים עם משקפת השחייה – ובכן כן יש לי "משקפת מדברת" כלומר מכשיר MP3 שמוצמד למשקפת ומקריא לי מאמרים/סיפורים ודברי תורה. שלוב מופלא זה של שחייה, ושמיעה. יוצר אצלי שגשוג מבורך של רעיונות ומחשבות שהוא עבורי מחייה ומפרה כמעט כמו השחייה עצמה.
בלוג זה אם כן ישתף את הקוראים במחשבות שעולות לי בשיחה הפנימית שאני מנהל עם משקפת השחייה שמדברת אלי.
ספרים מוקראים מספקים חוויה מיוחדת. אני שומע אותם קטעים קטעים כל פרק באימון שחייה אחר. זוהי חוויה שונה מאוד מקריאה ספר. יש בשמיעה של קטעים מספר תחושה שונה. אתה אינך יכול לדפדף קדימה או אחורה, לשים לב לשורות שקפצת עליהם. למשקפת השמיעה שלי (זו שמקריאה לי את הספרים) יש גם תחביב משלה – היא לפעמים משנה את מיקום קטעי ה MP3 כך שאני שומע לעיתים פרק מאוחר יותר של הספר לפני פרק מוקדם יותר. במובן הזה כל קטע מספר עומד בזכות עצמו מה שמאפשר לשים לב לניואנסים קטנים כאלו כל פרק או קטע הוא כמו וינייטה טיפולית. כך שאני מגיע לעיתים לספר כשאני מניח לידע הקודם שלי, כמו גם לציפייה למה שיתרחש בעתיד. יש בכך דמיון לאמירתו של הפסיכואנליטיקאי הבריטי ביון, כפי שמוסבר על ידי משה לנדאו ב"פסיכולוגיה עברית" . ביון מציע למטפל לבוא לפגישה מעמדה של להניח ולהרפות, "להקשיב הקשבה מקסימלית ובנינוחות, להיות בהווה של המפגש. הזיכרון, ההבנה והידיעה מסיחים ומטים את דעתנו. כך גם אני שומע את הסיפורים שמספרת לי משקפת השחייה תוך ויתור על הצורך לזכור את ההתחלה ולדעת את הסוף.
חלק מהמאמרונים/פוסטים יעסקו, שלא במפתיע במחשבות העולות סביב קריאת/שמיעת מאמרים. כך למשל מאמר מוקרא שעסק בהסמקה היווה מבחינתי בסיס לכתיבה שלי על בושה וביופידבק (ראה על שאלה מביכה). סוג אחר של כתיבה יעסוק בדברי תורה. מסתבר שעולם היהדות והרבנים יצרו אוסף מרשים של הרצאות מוקלטות בשמע או בוידאו שגם הם מפרים את מחשבתי לא מעט ראו למשל כמה מחשבות שעלו סביב "הכבדת לב פרעה" (http://mifgash.info/?p=546).
אבל בזמן הקרוב אני רוצה להתייחד עם אשכול. אשכול נבו. אשכול לוחש על אוזני כבר תקופה ארוכה. אני שומע על התקוות ("משאלה אחת ימינה") ולא פחות על האכזבות. ואני מאוהב ממש ב"ארבע בתים וגעגוע". אני שומע את גיבוריו מחלקים עימנו את העולם הסובייקטיבי שלהם ואני בוכה. ממש בוכה בתוך המים של הברכה. כבר ציטטתי מאשכול נבו במאמר על "הפרעות עלבון" (http://mifgash.info/?p=165) אבל המקום הבא שארצה לכתוב עליו יהיה על הגעגוע. אשכול הוא אומן המגע עם הגעגוע. אינני בוכה בשל ההתרחשויות האובייקטיביות בסיפורים של אשכול. אינני גם חושב שסיפוריו הם עצובים. אני מרגיש שאשכול מפעיל ביכולת מדהימה את עצב הגעגוע. ועליו אכתוב בפרק הבא של "דיאלוגים עם משקפת השחייה שלי".

קורס הכשרת מדריכים.ות בהתמחות בילדים ונוער מגווני מגדר
קורס ייחודי לאנשי טיפול המשלב כלים תיאורטיים ומעשיים