לדבר אמהית, להקשיב באבהית
רפי ישי | 24/1/2019 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
הורים וילדים פועלים בערוצי תקשורת מקבילים ולעיתים ללא מדיום שיתווך בינהם. להורה יש צורך וחובה לנהל את המציאות עבור ילדו ולכן הוא יטה לעשות שימוש בשפה מעצבת - מלאת הוראות והנחיות. זה בהכרח מאלץ הורים לפעול מעמדה רגשית המקבילה למה שקליין כינתה- העמדה הסכיזו-פראנואידית, או למה שויניקוט היה מכנה תקשורת מוטה לכיוון עשיה (ׂDOINGׂׂׂ). מטפלים עשויים להציע עצמם כמדיום מאזן - זה שמשלים את החסר..
קשה מאד לחשוב על מערכת יחסים בין הורה לילד במונחים קליינינים, אבל ביון בא לעזרתנו והציע את מודל המיכל, ומי שמעיין בטקסטים של ביון יכול למצוא עיסוק איטנסיבי בעניין התקשורת. לדוגמה, איכות התקשורת הירודה שבין מטופל דובר "הלוצינוזיס" לבין מטפל המשתמש בשפה ובפירושים פסיכואנליטיים שעלולים להשמע למטופל בלתי תקשורתיים לחלוטין. הלוצינוזיס היא למעשה שפה פסיכוטית שנוצרת משיבוש במנגנוני אלפא, ובמילים עכשיויות - מצב בו יש תקלה בממיר.
ויניקוט מאד לא אהב את המונחים הפסיכופתולוגיים ולכן הציע שפה שנובעת קודם כל התפתחות בריאה. הוא היה מחוייב מאד להקדיש תאוריה נפרדת לתקשורת במקביל לתיאוריה אודות יחסים, והקדיש לעניין מאמר: "לתקשר ולא לתקשר ובהמשך - עיון בהפכים מסוימים" (ויניקוט, 1963). שם, הוא מדגיש מאד את פערי התקשורת הנובעים מהצורך של הילד/ה לשמר לעצמו מרחבי פרטיות ומהסכנה הכרוכה בעמדה ההורית המעצבת מידי שעלולה להיות חודרנית כל כך עד שמתפתחים מבנים של עצמי כוזב שלא ניתן להתגבר עליהם. קל להציע קשה ליישם.., נסו לגדל את הילד או הילדה שלכם ללא הוראות, דרישות והגבלות..
נראה שהבעיה המרכזית של הורים, היא המעבר בין שתי גישות: מצד אחד לעצב ומהצד השני לגלף. בגילוף - יש מקום לזהות מהם הרגשות, מחשבות רצונות ומשאלות של הילד/ה ולפעול על מנת לתת להם הכרה. עמדת הגילוף היא כמובן הקוטב של ההוויה (being) והיא מקבילה לפעולה בתוך העמדה הדכאונית.
לדבר אמהית ולהקשיב אבהית, זה לייצר אינטגרציה. האם הנוטה להכיל, לגלף, להיות מוטה להקשבה ולהעצמת תחושת ההיות והנוכחות של הילד, זקוקה לאישור שעמדה מעצבת - מועילה ויוצרת מבנה, סדר, אירגון, מצפון וחוק בעולמו הרגשי של הילד. האב הנוטה לחשוב במונחים של חוק וסדר, או במונחים של בעיות ופתרונן - יקבל עידוד להקשיב, לחפש את הסיפור, ובתוך הסיפור את האנושיות של בנו או את האיכות היחודית של החוויות של בתו. כמובן שחלוקת התפקידים המגדרית עשויה וצריכה להשתנות ללא הרף והיא אכן משתנה. אנחנו: גברים ונשים כאחד, מדברים את שני הדיאלקטים הללו בו-זמנית, וללא ספק, נעים מאופנות הקשבה ודיבור אחת, לשניה בהתאם לצורך ולאירוע.
בטיפול, כשאנחנו מזהים מחסומים להורות, אנחנו עשויים לשייך אותם לפערי תקשורת בין הילד והוריו. למשל כשהוא זקוק לדיבור מעצב ודווקא זוכה להקשבה שלא אומרת לו כלום. ויניקוט מציע לתת "פירושי מדיום" כדי להחלץ ממצבי תקיעות. הוא מתאר טכניקה כזו במאמרו "נסיגה ורגרסיה" (ויניקוט 1954)-ובמכתב לביון באוק' 1955, הוא מנסה לשכנע אותו שאכן זאת ההתערבות הראויה במצבי "הלוצינוזיס" ומראה שיש מצבים בהם המטופל מבקש מאיתנו לחליף ערוץ, לבחון באיזה מדיום הוא פועל, ולהצטרף אליו ( Rodman, p.89 ,1999).
נראה ש"מומחיות" בתחום התקשורת היא עוד יכולת שהורים צריכים ל"הצטיין" בה.
ביבליוגרפיה:
- ויניקוט, ד. ו., נסיגה ורגרסיה (1954). בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב, תל-אביב, עם עובד, 2009.
- ויניקוט, ד. ו., לתקשר ולא לתקשר, ובהמשך-עיון בהפכים מסוימים (1963). בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב, תל-אביב, עם עובד, 2009.
- Rodman,F.R. (1999). The Spontaneous gesture-selected letters of D. W. Winnicott
