לידה מאת עמנואלה ברש רובינשטיין
עמנואלה ברש רובינשטיין | 26/12/2018 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
לידה (בהוצאת הקיבוץ המאוחד) -- פרק ראשון
כל פרק נפתח במונולוג נשי, אחריו מונולוג גברי
עם תום הלידה
כשתם הכול – אחרי יבבת החיים הראשונה, התינוק שחיבקתי נלקח למדידה ושקילה בידיה המנוסות של המיילדת, כתמי הדם ומי השפיר נוקו, החתך הצר נתפר, הזיעה נמחתה כבר ממצחי – אנחת רווחה נפלטת מפי, כמעט כנגד רצוני. למרות ההמולה בחדר הלידה, המיילדות השקועות בשיחה ערה, סניטר שטובל סחבה בדלי מים ומעביר אותה שוב ושוב על הרצפה, רופא צעיר המתייעץ בטלפון עם רופא בכיר, נדמה היה לי כי שקט השתרר סביבי. איש אינו תובע ממני לנשום מפגיע, לאמץ את גופי עד תום, לנסות לשווא לעצור צרחת כאב. לרווחתי מניחים לי לנפשי, כאילו הייתי איזה כלי נגינה עתיק שעלה בידיהם לחלץ ממנו בעמל רב איזה צליל ישן ועתה משיבים אותו בזהירות לאריזתו.
אמיר יצא מחדר הלידה לבשר לקרובי משפחה שהתינוק נולד בריא ושלם. אני שומעת את קולו הנרגש מהמסדרון, סדוק מעט, מאמץ נימה עניינית כביכול, אולם זו אינה מעלימה אף במעט את הרעד בקולו. משקלו של התינוק כמעט שלושה קילוגרם, כשיצא לאוויר העולם הפך אותו הרופא כשראשו כלפי מטה והוא החל לבכות בקול גדול. הוא אינו יודע למי הוא דומה, כנראה לשנינו, רק עורו צפוד ומקומט כשל זקן בא בימים, אולי משום ששהה ברחם שבועיים יותר מן הצפוי, ובסופם אף במעט מי שפיר. אמיר מסיים בבהילות את השיחה ומתקשר עתה להוריי, ושוב חוזר על תיאור הלידה מבלי להשמיט אף פרט, כאילו למד אותו בעל פה.
אני מוטלת על מיטת היולדות, גופי נקי וחבוש, אולם איני יכולה לזוז. משהו דמוי צמרמורת תוקף אותי, כעין רעד פנימי שאין רואים אותו, פרפור אחרון של כאב מטיל מום. משהו נע בכפות רגליי, מתקדם אל הפצע המדמם, חולף על פני הבטן ומטפס מעלה, משתלב בהלמות המואצת של הלב ומקשה מעט על הנשימה, גופי מתקומם כנגד העינויים שנכפו עליו. אני עוצמת את עיניי ואומרת לעצמי: אני אימא, הכול תם, הכאב חלף ועבר ולא נותר ממנו אלא רמז מדמם, אולם הסחרחורת האופפת אותי מעידה כי אי־אפשר לסלק את הסבל במחי יד. החדר כבר נקי ומחוטא, האורות הבוהקים כובו, אני מכוסה בשמיכה נעימה, האחות מגישה לי שתייה, אני שומעת שאומרים כי יש לפנות את החדר משום שיולדת חדשה מגיעה. איני יכולה לתפוס כיצד נעלמה ואיננה כל אותה מועקה עצומה שהלכה ותפחה בתוך בטני, וכל מה שאני יכולה לחוש עתה הוא מעין זיכרו של כאב, שהיה קודם חריף וחד ועתה הוא רק מעט צורב.
אמיר שב לחדר מביט בי בדאגה. הוא עומד לצדי, מלטף את שיער ראשי. “תירגעי, הכול עבר בשלום. התינוק בסדר, את בסדר, הכול טוב.” למרות הנעימה הנינוחה של דבריו הוא מביט באי שקט אל המנורות הגדולות, ערמת המגבות המונחת בצד המיטה, מזרקים המונחים על גבי מגש מבהיק, מושיט יד ואוחז בבקבוק מלא בנוזל ורוד, מרים אותו ומניח אותו בחזרה. שערו, מאפיר מעט, רווי זיעה, חולצת הטריקו מקומטת ומלאת כתמים, הוא בוהה בקירות כילד שנאלץ לבלות עם דודה רחוקה, מתאמץ להסתיר את הרצון לקום ולהסתלק בחטף, לפרוץ בריצה אל הדלת, לצאת ולא להתעכב אפילו כדי להגיף אותה, אך הוא נותר יושב, ואף מנסה לנהל איזו שיחת שגרה.
לאחר רגעים אחדים הוא מלטף שוב את ראשי ואומר בשקט, כממתיק סוד, “אני הולך לראות את התינוק.” הנה נמצא סוף־סוף אותו התירוץ כבד המשקל, שאין לחשוד בו כי הוא העמדת פנים, תואנה שתאפשר לו להיפרד ממני בנשיקה ולצאת מהחדר. המבטים שהוא שולח אל הדלת גלויים כל־כך, שהייתי מעדיפה שיאמר בפשטות: “דפני, אני לא יכול יותר לשאת את המקום הזה, אני רוצה להסתלק.” אך הוא מתעקש להתעכב מעט לפני שהוא פוסע החוצה בצעד מהוסס, מעמיד פנים שיש צורך מוצדק לכך שהוא יצא מהחדר.
צווחה עזה נשמעת מהמסדרון: אישה צורחת בקול “אני לא יכולה יותר, אני לא יכולה יותר”. שתי אחיות נכנסות בבהילות לחדר, מכסות אותי ומניעות את המיטה שעליה אני מוטלת. הנה מגיעה עוד יולדת, יש לה כבר פתיחה של שישה ס”מ, צריך לפנות מקום במהירות, עוד מעט תתרחש הלידה, אני שומעת אותן מדברות, מובילות אותי לחדר אחר, מציבות את המיטה ליד החלון וממהרות אל היולדת שזה עתה הגיעה. בחדר הזה שוררת איזו דממה אטומה, וזעקות של כאב נורא אינן נשמעות פה.
————————————————————–
סוף סוף תמה הלידה. איני יכול לעמוד בחדר זה ולא רגע אחד נוסף. אף שכתמי הדם נמחו כלא היו, כל אותם נוזלים מעיקים שמפריש הגוף האנושי נאספו ונוקו, דפני שוכבת על המיטה ועיניה עצומות, אני רוצה לצאת מהחדר, לעבור במהירות במסדרון, לחלוף על פני המסעדה בכניסה לבית החולים ולצאת החוצה. אלוהים, כמה אני רוצה קצת אוויר צח, נדמה לי כי עוד רגע איחנק בחדר הזה. אף שהמגבות המוכתמות הושלכו לסל הכביסה וגופה של דפני נוקה ונחבש, זעקות הכאב הנוראיות שלה נותרו בחלל החדר, צרחות שהפכו ליבבות חנוקות בין נשימות כבדות ומפחידות. המיילדת לקחה את הוולד עטוף במגבת לבדיקות, הרופא עזב את החדר, ואף על פי כן אני מתקשה להאמין כי כל אותו כאב דעך ונעלם.
דפני פוקחת את עיניה. היא שואלת ברכות היכן התינוק, מעבירה את ידה קלות על מותני, מביטה בי מתוך ריחוק, ולרגע נדמה לי שאני רואה איזה זיק של ייאוש בעיניה.
“תכף יביאו אותו,” אני עונה, וחושב כי אם יביאו את התינוק לא אוכל לצאת. אני מתיישב לידה: השיער האדמוני הכהה שלה נראה כמעט שחור לחלוטין, אולי מפאת הזיעה שכיסתה אותו. זיעה ניגרה על מצחה, על גבותיה ואפילו על לחייה.
קשה לי לשבת לידה עכשיו. בעת ההיריון נדמׇה לי שיש איזו עליזות בבטן ההולכת ומתעגלת, גוף דק שהולך ותופח. אף שהבטן נהייתה בולטת יותר ויותר, העגלוליות דווקא ניכרת בפנים שהלכו והתרככו, השדיים היפהפיים שהתמלאו, הזרועות שכבר לא נראו בתוליות, אפילו הרגלים שהתנפחו מעט.
אולם עתה אני מביט בה והיא נדמית לי ריקה. אני מנסה לנהל שיחת חולין, אבל כל העת אני מביט בגופה ואיני יכול לחדול מלחשוב שדפני מרוקנת, דבר מה שמילא אותה נעלם, וכל חלק ממנה מעיד על כך. איזה חיוורון כחלחל צובע את פניה, שהיו מלאות ורדרדות בריאה. הבטן, שעתה אפשר לראות עד כמה התמתחה כדי להכיל את התינוק, עצומה ומעוותת. רגליה, שנותרו נפוחות, מונחות על המיטה מבלי לנוע ובעיניה (אני מתקשה להביט בהן) יש ייאוש שמעולם לא ראיתי. היא אומרת לי שאני יכול ללכת, היא רוצה לנוח, אבל החיוך הדק שמלווה את דבריה רק מדגיש את הייסורים. אף שאני רוצה כל־כך לצאת החוצה, ידי נשלחת מאליה ומלטפת את ראשה. ״די, דפני, הכול נגמר,״ אני אומר.
אני עצמי תמה על המלים הללו. מוזר לדבר על לידה של בן בכור, בריא ושלם, כעל סוף. אולם אני חש כי כל אותו מתח מעיק שהצטבר בשבועות האחרונים שלפני הלידה נעלם לפתע, אך לא באופן הרצוי. ציפיתי להקלה, לאנחת רווחה, אולם עתה אני דווקא חש בחסרונה של הציפייה הדרוכה לצירי הלידה. את מקומה תופס עתה דכדוך בלתי צפוי. נדמה לי שדפני מצפה שאחזיק את התינוק, אולי שאנשק אותו? אבל אני רוצה לחצות במהירות את החדר ולצאת סוף סוף החוצה. אולי שם, באוויר הצלול, יסתלק אותו דבר מה ההולך ומתפשט בתוכי, כאילו מה שהתרוקן מתוך דפני הפך עתה לחלק ממני, מעיק ומכביד, תופס את מקומה של שמחה נטולת גבולות שאמורה הייתה להשתלט עליי עתה.
