אמנות הראיון
פרופ. עמיה ליבליך | 29/10/2018 | הרשמו כמנויים
כבר כמה עשורים אני מראיינת למטרות מחקר וכתיבה, ומלמדת איך לראיין במסגרות רבות. הראיון הוא עבורי כלי עבודה השוכן אי-שם בין התיעוד ליצירה. לכן מאוד הסתקרנתי לגלות שני ספרים עכשוויים שבהם משחק הראיון תפקיד מרכזי. הראשון הוא ספרו של אשכול נבו "הראיון האחרון" והשני הוא ספרם של עמוס עוז ושירה חדד "ממה עשוי התפוח", שהופיע מעט אחריו. אם הספר השני הוא אכן ראיון "בונה פידה" כלומר אמיתי, למרות שכמובן עבר צנזורה ועריכה קפדניות – הרי הראשון הוא כמעט סאטירה או פיליטון על עצם מעשה הראיון ותוצאותיו. היה מעניין להפגיש את שני הסופרים לשיחה שאני מדמיינת. בלי להשוות בין הספרים, בודאי לא מבחינת ערכם ואיכותם, את שניהם קראתי בעניין רב.
הספר של עמוס עוז ושירה חדד, שראיינה אותו, הוא כמו שואמרים הילדים "סיפור אמיתי". הוא מבוסס על שיחה גלויה בין הסופר לעורכת המלווה את עבודתו מזה שנים. בספר מדברים השניים על נושאים הקשורים באמנות הכתיבה ובאמונות המחבר אודות החיים. המראיינת מצניעה את עצמה ואת עמדותיה, וכאשר היא מביעה אותן, תוך הבעת כבוד עמוק ל"עמוס" כפי שהיא קוראת לו, ברור שזה נעשה אך ורק על מנת לתדלק את השיחה. אכן, תרומתה הגדולה היא כמו של מי ששומר על אש המדורה בליל חורף, שלא תכבה. עמוס, מצידו, מחמיא לה לפעמים, לעיתים רחוקות, בכך שהוא עורך השוואות מגדריות או דוריות עימה, ומפנה את הזרקור אליה ואל דעותיה – ולא רק אל עצמו. אולם, ברור לחלוטין שהוא מושא הדיאלוגים הללו, והיא מעין תלמידה נבונה השמחה לשמוע את דבריו, להבהיר אותם וללמוד מחוכמתו. שיחות אלה מפיקות מרגליות, ואם כי יש מהן שכבר הביע הסופר בספריו או בדבריו הפומביים בעבר, האוסף המופיע בספר צנוע זה מלבב. יותר מכל אהבתי – וכבר כתבו זאת לפני - את הדימוי של הסופר לחנווני במכולת, שפותח את חנותו יום יום, בין אם יבואו הקונים או לא. גם התפוח, על השונות המייחדת כל פרי ועל כל הגורמים המשתתפים בבריאתו, הוא דימוי נחמד לתוצר האמנותי. מרתק לשמוע את דברי הסופר על ספריו, ביניהם כאלה שיצאו לאור מזמן, ואת הדירוג שלהם בעיניו. (החלטתי, למשל, למצוא ולקרוא מחדש את "אותו הים" שזוכה לציון לשבח מיוחד מפי כותבו). טוב שהעיסוק בפוליטיקה הישראלית הוא רק בשולי השיחות הללו, שכן עמוס עוז כבר הביע את דעותיו בערוצים רבים. לעומת זאת, עניינו אותי במיוחד גישתו של הסופר לביקורת הספרותית ולמבקריו, ושאלותיה הנוקבות של שירה חדד בנוגע להשפעה אפשרית של הביקורת על עבודתו והתפתחותו. אהבתי את ההומור שהוא מגלה בדבריו, ואף יותר את הגבולות ששם עמוס עוז לשיח: אין בו אפילו שמץ של רכילות, ובכלל זה סיפורי משפחה, שלא נחשפו עדיין. במשך השיחות אומר הסופר לא פעם למראיינת: על זה לא אספר לך, (לא כאן, למטרות הכתיבה, לפחות). למשל, בנושא החרטות על העבר הוא עוצר את עצמו במהלך השיחה הגלויה באמירה "דברים אחרים שאני מצטער עליהם לא אגיד לך".
אשכול נבו, לעומתו, יוצר פיקציה של מצב ראיון, ולא סתם ראיון – אלא כזה שהגיבור, סופר מצליח באמצע החיים, עונה בו בכתב על מספר גדול של שאלות שנשלחו לו בדואר האלקטרוני. על פניו, נבו אינו חושף את עצמו אלא דמות של סופר פיקטיבי, הנמצא כרגע במחסום כתיבה ממושך. בחייו האישיים הוא בתהליך פרידה מאשתו ובסכסוך עמוק עם בתו בגלל חשיפה של דמותה באחד הרומנים האחרונים שפרסם. וכך, תשובותיו המפורטות של הגיבור לכאורה אינן מעידות על הביוגרפיה של נבו, אלא של הדמות הפיקטיבית שיצר. עם זאת, נבו נהנה לבלבל את הקוראים בערוב של עובדות ובידיון, כשגם המרואיין שלו הוא נכד של ראש הממשלה של פעם, למשל, דודתו כוריאוגרפית ידועה, ועוד כהנה וכהנה פרטים רבים שלקוחים מחייו הממשיים. הבדל גדול בין שני הספרים מתבטא גם בכך שאין בספרו של נבו שמץ של קשר מראיין-מרואיין, מסוג זה שבין עוז לחדד, המונח ביסודם של יחסי הכבוד והאימון, שעולים בבהירות כה רבה בספרם ומאפשרים את השיחה שביניהם.
ברור מאוד דגם הסיטואציה הממשית שאליה מתייחס נבו. כל אמן מצליח מתבקש לתת ראיונות אין ספור לעיתונאים ולערוצי הפרסום והתקשורת. הראיון ה"מוצלח" הוא חלק מכלי השיווק והמכירות של הספר. וכך, האמן החוזר על עצמו שוב ושוב בתגובה לשאלות צפויות (כמו "סלב" - שחקן כדורגל או כוכבת קולנע), מפתח במשך הזמן גירסאות מן המוכן למטרות יחסי הציבור הללו. הוא בונה תשובות 'טובות ומעניינות' שימכרו את ספריו. לעיתים הוא מודע להעמדת הפנים שלו בהן, ולעיתים אף מתחיל להאמין שכך הוא באמת. זוהי אם כן הגחכה של כל סיפור הנמסר בראיון, שאנו מציגים באקדמיה כהבנייה של הזהות, המציאות או הזיכרון. גיחוך נוסף קיים בעובדה שאין כמעט כל קשר בין שאלות המראיין הסתמי, דהיינו השאלון שהופיע על מסך המחשב, לבין התשובות המפורטות והאישיות שנותן המרואיין. לפעמים נדמה כי כל הטקסט הנכלל בתשובות היה מוכן ומזומן לנבו, ולבסוף שתל בו באופן שרירותי את השאלות הקצרצרות של המראיין הפיקטיבי שבנה. איסטרטגיה זו איפשרה לו להציג בספר טקסט מקוטע, כאשר לעיתים קרובות האסוציאציות בין שאלה ותשובה או בין התשובות עצמן הן קלושות ביותר. התוצאה, לפחות לכל מי שעוסק בראיונות, היא משעשעת ביותר.
למרות ההבדלים העמוקים, כמעט כל הנושאים שבהם נוגעים עוז וחדד מופיעים בצורה אחרת גם בספרו של נבו. ואולי דווקא דרך ההזרה מוסיפה החשיפה הפיקטיבית של נבו בשר לשלד הדילמות שביסוד הזהות של סופר ישראלי בימינו.
