רהיטות בשפה הטיפולית
שפיות זמנית | 9/11/2018 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
במאמרה היפה שפורסם לאחרונה בכתב העת המקוון 'אלכסון', מתייחסת ננה אריאל לשאלה מה זה להיות רהוט. היא כותבת, כי בשונה ממה שאנו נוהגים לחשוב, רהיטות אינה בהכרח סגנון דיבור קולח ומהודק ושימוש בלשון גבוהה, אלא סגנון דיבור אשר הולם הקשר מסוים. כל הקשר מביא איתו סגנון מתאים, והשליטה בהקשר, התנועה החלקה בין הקשרים שונים, היכולת לנוע ללא מאמץ בין משלבים וסגנונות דיבור שונים, הן למעשה אלה שמעידות על אותה רהיטות. עוד היא כותבת כי הנסיון להיות רהוט בהקשר שאינו מוכר לדובר נידון לכשלון, שכן המאמץ המאולץ להשתמש בסגנון דיבור שאינך בקיא בו בולט ועשוי אף להיות מעורר גיחוך. לעומת זאת, דיבור שאינו מלוטש אלא דווקא מגומגם והססני, יוכל להיות מוערך במידה דומה לאותה וירטואוזיות שפתית, שכן מדובר בחשיפת הקושי באופן אותנטי ואמין.
מעניין לחשוב על נושא הרהיטות בהקשר של השפה הטיפולית, שפת הנפש. לעיתים אנחנו המטפלים, נוטים לאמץ לנו סגנון ייחודי, אותו אנו מעריכים ומטפחים, סגנון אשר עלול להפוך עם הזמן לנוקשה ומקובע, ולא בהכרח תואם לכל מטופל ומטופל. אולי, בכדי להימנע מאותה התקבעות סגנונית, עלינו לשאול את עצמנו בכל פגישה ופגישה האם אנחנו באמת קשובים לשפה של המטופל? מבינים את הסביבה ממנה הוא מגיע? מנסים להתאים את עצמנו באופן אותנטי להקשר בו הוא נמצא כעת? בו אנחנו נמצאים איתו כעת? ייתכן כי כאשר אנחנו מציעים למטופל פרשנות - מתוחכמת, יפה ומרובת דימויים ככל שתהיה - אנחנו משתמשים בסגנון דיבור שמפספס לחלוטין את המקום בו הוא נמצא כעת. יכול מאוד להיות, כי באותם רגעים, דווקא שתיקה, מבט חומל או אפילו אמירה מגומגמת, הודאה בכך שכרגע קשה למצוא מילים, יהיו הסגנון ההולם ויגעו ללבו של המטופל יותר מאותה פרשנות מלוטשת. אם כך, כפי שגם עולה מתוך המאמר, בכדי להצליח להיות רהוטים, עלינו לחיות בתוך ההקשר, להיות קשובים למטופל ולסביבתו ולגלות גמישות ופתיחות כלפי סגנונות דיבור שונים.
