קהילה מקצועית לומדת כמענה לצורך אנושי בסיסי (פוסט אורח)
ניר גולן | 30/7/2018 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
אנו נמצאים היום מבחינת אבולוציונית בשלב בו נוצרת ההכרה בצורך לעצב מחדש צורות מקומיות של קהילות מקצועיות, המקיימות אינטימיות של יחסים בין-אישיים. זהו צורך קוגניטיבי-חברתי של המציאות הפוסט-מודרנית. הצורך הוא בקהילות מקצועיות לומדות בהן יתקיימו התנאים החברתיים להתפתחותה של התבונה הפראקטית החברתית. נוצר איזון בין קיומה של קהילה מקצועית לומדת ובין הצורך האירגוני של מערכת מורכבת בעלת טכנולוגיה מתקדמת.
תפישת סנהדרין לקהילה מקצועית לומדת, אותה פיתח ניר גולן, איש חינוך ומנהיגות, מבוססת על המושג הויה. קיימות הגדרות רבות להויה: התהוות, היות, מציאות, מהות, קיום, הימצאות, ישות, חיים. מהותה של הלמידה בקהילת סנהדרין היא החיפוש אחר הויה: מהות הקיום האישי, המקצועי, החברתי והקוסמי.
"הפוסט-מודרניזם הוא התפכחות ממסע הניצחון המדומה של האתנוצנטריות הרציונלית של האדם; התפכחות מהאמונה שהמדע, הטכנולוגיה והארגון, יפתרו את המצוקות האישיות והחברתיות; התפכחות מהאמונה באפשרות הגשמתן לאלתר של אידיאולוגיות המכוונות לתיקון חברתי, על-ידי פעולות ארגוניות והסברים אדמיניסטרטיביים. הפוסט-מודרניזם הוא גם החזרה להכרה בחשיבותן של תבונת ההתנסות ותבונת החשיבה המושגית, שבמהותה עומדת ההכרה שכל תפישה חברתית היא סובייקטיבית, חלקית, תלויה בזמן ובהקשר, ומשום כך חייבת להיות תמיד פתוחה לפרשנויות חדשות."
(צבי לניר/ "קיבוץ צעיר במשבר מושגי"/ יד טבנקין- היחידה למחקר עכשווי, מחברת מחקר כ"ה)
ה-ו-י-ה: הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם. "אין התורה נקנית אלא בחבורה" בדברי הגמרא על הפסוקים בפרשת כי תבוא – וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כָּל-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱ- לֹהֶיךָ. וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְעָשִׂיתָ אֶת-מִצְוֹתָיו וְאֶת-חֻקָּיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם (דברים, כז, ט-י): הסכת לפי רש"י: הס= עשו, כת= כתות כתות. עשו כתות כתות ועסקו בתורה לפי שאין התורה נקנית אלא בחבורה (מסכת ברכות, דף סג, עמ' ב). בחבורה נוצרת ההקשבה המקשרת בין בני האדם, ומאפשרת יצירת הרמוניה על-ידי צמצום המרחק בין הפרטים השונים, תוך יצירת מרחב שייכות בטוח אחד. תנאי זה הכרחי ליצירת קהילת סנהדרין לומדת.
השינויים הבסיסיים המהירים המתרחשים כיום מטילים על האדם אחריות אקטיבית למערכת המפרשת החברתית בה הוא פועל. ההקשבה היא כלי להבנת הזולת, ומתן ביטוי לקולות של האחר. ההקשבה לתהליך הפנימי מתרחשת במקביל להקשבה החיצונית, ומובילה להוויה. עיסוק בתורה באמצעות לימוד קבוצתי יוצר אינטראקציה והשפעה הדדית של הלומדים זה על זה. שיטת לימוד זו מפרה את החשיבה היוצרת, ומייעלת את הבנת החומר הנתון.
האברמס Habrams תיאר את הפוסט-מודרניסטית כתקופה בה הביטחון העצמי ביכולתנו לפתור לאלתר את מצוקות האנוש, שהעניקה לנו התקופה המהפכנית, כמו גם הוודאות העצמית שהעניקה לנו תקופת האמונה במדע ובטכנולוגיה- אינם רלוונטים עוד.
בקהילה מקצועית לומדת מתקיימת בחינת מערכת מושגים באמצעותם תופש הפרט בקהילה את עצמו ואת עולמו. בחינה זו היא היא הרמה הגבוהה ביותר של נטילת אחריות של הפרט. הפרט מתמודד עם מודעות והגדרה מחדש של הזהות העצמית הסובייקטיבית. בקהילה מקצועית לומדת מתפתחת מודעות הפרטים בקהילה לשונותם, מודעות זו הופכת לדרך התמודדות עם השונות ולמנוף של שותפות. בקהילה כזו הכלל מטפח את הפרטים והפרטים מעלים את איכותה של הקהילה, כקהילה של שווים-שונים.
ההקשבה מונחית על-ידי הרצון האמיתי לשמוע על-פי בחירתו האישית של האדם. בחירת הנשמע מולידה בנפש האדם את הוויתו. הקשבה אמיתית יוצרת אחדות ומתחברת לנושא החסד: ״חסד מעשה שנעשה מתוך אהבה אמיתית ללא כל מחשבה על גמול או תועלת״ (רש"י). מעשה שמעבר לחובה והבטחה; לפנים משורת הדין.
התבונה הפראקטית ניתנת לפיתוח על-ידי מגע אישי ויחס אישי בין בני אדם, המקיימים את עצמיותם הסובייקטיבי, ועם זאת אמפתיה של שותפות בין-אישית משמעותית, ישירה ועמוקה. גדאמר Gadamer טוען, כי בתרבות הטנולוגית המודרנית אבדה התבונה הפראקטית, מאחר והמערכות האירגוניות מקיימות חיץ בין בני האדם. הקשר בין בני האדם באירגונים הפך לקשר של חשיבה תכליתית. בעייתם של האדם המודרני ושל החברה המודרנית שהם מחפשים במדע ובטכנולוגיה את התחליף לתבונה הפראקטית, הניתנת לפיתוח רק על-ידי מגע אישי להחלפה אישית של דעות בין בני אדם.
האחדות מגיעה מתוך החיבור השלם המושתת על שמיעה והקשבה מלאים לנפש הזולת. המטרה להשתחרר מראוותנות ומאגוצנטריות, לפתח מודעות עצמית, להתרחק מהתנשאות והשתלטות, להוביל מתוך ענווה.
מימוש הוויה עצמית Dobeing הוא בחירה או שאיפה, ומצטייר כבעל אופי התפתחותי. ההוויה מורכבת ממכלול האפשרויות העומדות לרשות הפרט ומיכולות המימוש שלהן. הפרט, בעל יכולת מימוש ההוויה העצמית, שואף להגשמה עצמית משום שהוא בעל הקשבה פנימית ומודעות עצמית כישות נפרדת, ומשום ששאיפותיו נובעות מתוך תובנה פנימית והן בעלות ערך בעבורו. הגמרא יוצרת קשר בין לימוד תורה בחבורה (הסכת ושמע) לבין "היום הזה נהיית לעם". הלימוד בחבורה הוא צעד ראשון אל המעשה החברתי. שכן, בשונה מן הלימוד הנשאר בד' אמותיו של הלומד היחיד, הלימוד בחבורה יוצר בסיס שממנו אפשר לצאת לעולם ולפעול לשינוי חברתי. הוא גם סוג של "מעבדה חברתית" שיוצרת את הפלטפורמה הראשונה לשינוי. ולכן זו הדרך שבה התורה "נקנית" (גם במובן התכליתי של המילה) – תורה שעושים ולא רק שלומדים. התבונה החברתית מתרחשת בתחום שבין האנשים, במיוחדות ובשונות שלהם, במפגש שבין ה'אני-אתה-אנחנו'. בני אדם צריכים מפגשים חברתיים בעלי אופי של למידה משותפת על מנת לגלות את עצמם על ידי המפגש עם 'האחר הרלוונטי'. החשיבה החברתית המפרשת מתרחשת במפגש הדיאלוגי עם 'האחר הרלוונטי', שהוא הדומה-שונה, כאשר הוא מפרש בצורה שונה את המציאות הנגלית במפגש. החשיפה לפרשנות השונה של האחר, מייצרת הדהוד בקבוצה. הדהוד זה משמש לבניית קשרים ויחסים בין השותפים, ומהווה מצע לתהליך למידה אישי בקבוצה. לא קיים תהליך למידה קבוצתי משום שאין ישות קבוצתית אמיתית לומדת. הישות האמיתית היחידה שלומדת היא הפרט המרכיב את הקבוצה. לא כל מפגש עם 'אחר' הוא מפגש למידה. על מנת שיתפתח דיאלוג לומד צריך שה'אני' יהיה בעל מודעות לזהותו העצמית, אך שתהיה בו גם נכונות ליחס דיאלוגי רפלקטיבי עם האחר. חשוב שהלומד בקהילה לא יבטל את תקפות פירושו של האחר, בטיעונים המאפשרים לו את ההתייחסות אל פירוש זה כשונה, שהוא לא רלוונטי ל'אני'. חוסר רלוונטיות של ה'אני' יתרחש משום שהוא נתפש כמייצג תפישה פירושית אידיאולוגית ניגודית, המתבססת על הנחות יסוד שונות, ועל כן גם לא רלוונטיות. יתכן כי ה'אחר' יאבד מהרלוונטיות שלו גם בגלל היותו נחות תרבותית, השכלתית, או מעמדית, בצורה שאין להתייחס לתפישותיו הרלוונטיות לגבי שיפוט תפישת ה'אני'.
ליחיד, כאדם בפני עצמו, אין יכולת לקיים את מהות תבונתו האנושית, האדם בפני עצמו כלל אינו אדם. משמעותה של המהות הקוגניטיבית של האדם כיצור חברתי מתקבלת ומתפרשת כחלק מהשלם. זהו הביטוי לרמה הגבוהה ביותר של הדרישה וציפיה מהאדם לחופש לאחריות. מודעות האדם לעצמו היא תהליך אין-סופי ומתמשך, המתרחש דרך ההתנסות וההתפרשות של המושגים החברתיים, האמורים לאפשר ל'אני' לפרש את עצמו ביחס ל'אתה' ול'אנחנו'. על ידי המודעות לעצמו האדם משנה את משמעות המושגים המפרשים שלו. התפתחות אישית זו יכולה להתרחש רק בקהילה מקצועית לומדת.
