היה רע לתפארת
פרופ. עמיה ליבליך | 21/1/2018 | הרשמו כמנויים
פירושים רבים ניתן להעניק לביטוי בו בחרתי ככותרת לפוסט הזה, והפעם אני מציעה אותו למסירת תקציר ורשמים מיום עיון שקיימנו בשבוע שעבר במכללה האקדמית לחברה ואמנויות שנקרא "להתרועע עם הרוע", ונערך לכבוד הופעתו של ספר של אילנה לח, "מקורות הרוע בנפש האדם – קריאה יונגיאנית של מיתולוגיות בריאת העולם" (הוצאת כרמל 2017). אילנה, יוזמת יום העיון, היא אחת מחברות צוות המורים של המכללה, מטפלת ידועה באמנות, ופעילה בפסיכואקטיב – פסיכולוגים למען זכויות אדם.
מיום שפרסמנו את יום העיון התרשמנו מהעניין הרב שמעורר הנושא והתכנים שתוכננו למפגש, ונאלצנו להפסיק את ההרשמה לאחר שמלאנו עד תום את המרחב הפנוי לפעילות זו בקמפוס המכללה. זוהי בפני עצמה נקודה משמחת, שכן במכללה, הנמצאת בנתניה, אנו תמיד מרגישות עצמנו בפריפריה, וכאילו אין ביכולתנו להתחרות במאורות הגדולים של האקדמיה בתל אביב או בירושלים בהצעת סדנאות וימי עיון שכאלה. זאת ועוד: בוקר יום שישי האחרון קיבל את פנינו בעיצומה של סערת רוחות וגשמים עזים, אך אלה לא הרתיעו את המשתתפות (כרגיל, הרבה יותר נשים מגברים) וכל התכנית פעלה כמתוכנן.
איך קורה שאנשים עושים לפעמים מעשים רעים כל כך והאם אמנם "יצר לב האדם רע מנעוריו" היא שאלה שהטרידה את האנושות מאז ומתמיד, ואין לה מענה מלא עד היום. עבור אנשים מאמינים מתווספת השאלה איך ניתן להבין שהאל בורא עולם ברא בו גם רוע שכזה? אנו עסקנו ביום העיון במבט המיוחד של פסיכותרפיה (בשילוב אמנויות, אך לאו דווקא) על הנושא. שמענו שתי הרצאות מרתקות על הפסיכולוגיה והמיתולוגיה של הרוע, אחת של אילנה לח, מחברת הספר, והשנייה של רות בן אשר. אחר כך התפזרנו לסדנאות יצירה באמנות, שבהן בחנו את הרוע באופן קרוב ואישי. אני עצמי הנחיתי קבוצת כתיבה שבה התבקשו החברות להיזכר ולכתוב סיפור אוטוביוגרפי קצר על חוויה של רוע בחיינו, מנקודת מבט של מחוללת הרוע או הקרבן. כרגיל בסדנאות מסוג זה, נדהמתי מהקלות בה אנשים צוללים בכתיבה על הדף לאירועי חיים כל כך משמעותיים שלא אפרט כאן, כמובן. את החידות הגדולות לא פתרנו, אולם בהחלט החכמנו בהכרות עם הנושא. המפגש עם הרוע שבתוכנו, החשיבות של מתן עדות על הרוע, של יצירת מרחב לדיבור אודותיו, ולמבט הישיר של המטפל עם הקרבנות והמחוללים חזרו שוב ושוב באירועי היום. אגב, למדנו שלוינאס הפילוסוף אמר כי רוע לא יתקיים אם יהיה מבט עיניים ישיר בין המחולל וקורבנו. האמנם?
פסיכולוגים מכירים בעובדה כי עבודתנו פוגשת כל יום את המצוקות והמשברים האנושיים, והשאלה מי יעזור לעוזרים ולעוזרות איננה שאלה ריקה. ברור שהצורך האישי של מטפלות ומטפלים בתמיכה ובלמידה הם הכוחות המובילים אותנו לסדנאות וימי עיון בשעות הפנאי שנועדו לכאורה למשפחה, לסידורים ולבילויים. היה יפה ומרגש לפגוש את הקהל שבא, ולשמוע את התודות הנרגשות בסוף יום העיון, ואנו מבטיחים ליצור המשך/שיחזור ליום עיון זה בראשית הקיץ.
אבל, חברות וחברים, הרוע לא נעלם כששבנו הביתה מיום העיון. ואם מדינת ישראל תכפה כמתוכנן גירוש על אנשים מסכנים שמצאו מקלט אצלנו נעמוד מנגד?
