גבי יאיר – 'דו-קרב'. תערוכה. ינואר 2018. ירושלים. אגריפס 12.
רות נצר | 19/1/2018 | הרשמו כמנויים
נושא התערוכה העכשוית של גבי יאיר הוא דו-קרב בין הגבור והעדרו.
הגבור במיתולוגיה מסמל את האני (כל אני) הלוחם למען הגשמת חייו.
הגבור הישראלי נזרק אל זיהוי גבורת חייו עם גבורת הלחימה הצבאית.
האיקונים הידועים של צילומי עתונות של הגבורים של מלחמת ששת הימים, עוברים בתערוכה זו תהליך כפול של מיתיזציה ודה-מיתיזציה.
גבורתם, גבורת כל חייל על כורחו, מודגשת בצילומים שנבחרו כאן על ידי המבט כלפי מעלה והנפת הרובה כלפי מעלה, כפאלוסים מיתיים. מאידך, ה"קשקוש" התוקפני שמוחק את פניהם, ואיון פניהם על ידי הפיכת תמונתם לכתם צבעוני מסרבים לכוחם המיתי.
יש כאן האדרה ובו בזמן סרוב לגבורה המיתית הפוליטית של הגבור החייל הישראלי .
לעומת זאת הרישומים האחרים של יאיר, שהם טביעת האצבע וכתב היד האמנותי שלו עד כה, הם האנטי-גבורים, או העדרם. אלה רישומים חזרתיים של קווקווי עפרון רוטטים על הדף, קווי דרך של הלך משוטט בעוורון, כמו רישום אוטומטי, שמייצר מבלי תכנון וחשיבה, מתוך ציור מדיטטיבי, איזשהו רישום של קווים אינסופיים שנשזרים אלה באלה, ברישום מופשט דמוי נוף, או נוף פנימי, שעיקרו משלב קווים שהוא ספק כאוס ספק רשת שמכילה את הכאוס על ידי הקווים המצטלבים, הנעים אלה על אלה, אלה ליד אלה, ויוצרים מארג בו מחוברים כל הקווים באמצעות האסתטיקה ההרמונית שנוצרת.
אלה רישומים שהם ספק סורגים וסבך להלכד ולטבוע בו, וספק רשת הצלה מכילה, אוחזת, פתוחה לחלל ולחירות הקו האינסופי.
אלה רישומים רבי קוים ואף על פי כן תמציתיים.
רישומים מצוינים שאין העין שבעה מלהביט בהם.
כך או כך, הקווים אחוזים אלה באלה ומאפשרים חיבורים בתוך הפתיחות הבלתי מתחייבת כביכול לשום סדר וצורה. והכל מחובר עם הכל, מתוך המקריות הבלתי מקרית של הנחיה בלתי מודעת לעצמה.
זהו קו שאינו רווה את הליכתו וחוזר שוב ושוב על הליכתו. זו שאיפה ללא שאיפה, זה שיטוט במרחב של התהוות, של היות מבלי להגיע, שיטוט ששואף להימצא מבלי למצוא, לחפש מתוך חופש, לגלות מבלי להתגלות.
בלשונו של ביון זו הליכה ללא זכרון וללא תשוקה, בלשונה של הפסיכואנליטיקנית מריון מילנר, זו הפואטיקה של השוליים הפרומים של החלימה.
רישומים אלה הם ניגודו של האני הגבור משום שהם שואפים אל האין, אל אין צורה מוגדרת, אין תכלית. הם רישום פעולה שתכליתו היא עצם עשייתו של הקו המשוטט ואינו חפץ להגיע.
האני (תכלית האדם המערבי) הוא ניגודו של האין (תכלית האדם הבודהיסטי) וטמון בו , ושניהם בקיום פרדוקסלי משלימים זה את זה.
