שניים אוחזין - על פונקציית האחיזה
רועי סמנה | 16/9/2017 | הרשמו כמנויים
מושג ההחזקה של ויניקוט הוא לדעתי אחד השימושיים והמוצלחים שבין המושגים הפסיכואנליטיים. שזה די מפתיע בהתחשב בכמה שהוא מעורפל ונתון לפרשנות. אבל יש בו, לדעתי, משהו שמדבר אלינו ברמה עמוקה, נטולת-מילים בבסיסה. כשאני חושב 'החזקה' מיד עולה לי בראש תמונה של תינוק (כנראה אני, בימי הראשונים בעולם) נישא חזק ובטוח בזרועות חמות. אני יכול, אם אני חייב, לפרוט את החוויה למילים, לפרוש את המשמעויות שלה, אבל באופן בסיסי ועמוק אני פשוט מבין אותה ובכך, בעיניי, הגדולה של המושג הזה. אבל, כפי שכבר כתבתי בעבר*, ההחזקה היא לא תמיד כל-כך פשוטה. תינוק בן-יומו אולי קל יחסית, בהינתן תנאים טובים-דיים, להחזיק, אבל תשאלו כל הורה שצריך לסחוב מהמכונית ילד רדום על זרועותיו והוא יספר לכם שעם ההתפתחות המשימה הופכת מורכבת, מעמיסה וקשה יותר. אני רוצה להציע, בהמשך לדבריה של סלוקובר על כך שניתן לראות את ההחזקה כתופעה אינטרסובייקטיבית, כזו המערבת שני אנשים ולא רק אחד, מושא כמו נושא, את מה שבעיניי הוא המשלים של ההחזקה של המטפל/ת - יכולת האחיזה.
***
נעזוב כעת את המטאפורה הידנית של ההחזקה ונעבור לאיבר גוף מטאפורי חביב לא פחות והוא השד. את פונקציית האחיזה (latching) ניתן להמשיג כיכולת לינוק באופן מספק מהטוב שיש למטפל לתת. "לא משנה עד כמה נספק סביבה מחזיקה", אומר קופר, "אנחנו מבקשים ממטופלים לקחת חלק בהחזקה הדדית" (עמ' 103). כל מחשבה אחרת, לדבריו, היא גרנדיוזית. ואכן, פעמים רבות מטופלים מסייעים לנו להתכוונן, באופן מודע או (לעיתים קרובות יותר) לא מודע, הם מאותתים לנו שאנחנו בכיוון הנכון או השגוי, לוחשים לנו "מתחמם" או "מתקרר", מלמדים אותנו כיצד לטפל בהם. קופר מספר, למשל, על מקרה בו, בעקבות העברה שלילית של מטופלת, הוא החל לדאוג שמשהו באמת לא בסדר בטיפול שהוא מעניק, וזו אמרה לו, במילים כאלו ואחרות, "הלו, שמעת פעם על טרנספרנס, ד"ר קונקרטי?" (p. 109) והצליחה למקד אותו מחדש.
אחיזה נכונה, מספרות יועצות ההנקה, היא המפתח להצלחת פעולת ההזנה המשמעותית כל-כך לתינוק בתחילת חייו. אחיזה לא נכונה של התינוק בפיטמה מביאה לפצעים וכאבים לאם. יתרה מכך, תינוק שלא מצליח לאחוז נכון בשד אינו מקבל את ההזנה לה הוא זקוק ולעיתים קרובות גם תורם להידלדלות מאגרי החלב אצל אימו. במילים אחרות, השד "הטוב" הוא טוב רק אם התינוק מסוגל לינוק ממנו. יתרה מכך, אומרת שיר בר-אמת, במקרים בהם ניסיונות ההנקה מסתבכים עלולה להתפתח דרמה בין-אישית שבה מתעוררים "רגשות של כעס, אי-שקט, ואולי אף נקמנות וטינה אצל האם" (עמ' 50).
***
בולאס טוען כי שני מטופלים זהים מבחינה פסיכודיאגנוסטית עשויים לעשות שימוש שונה מאוד במטפל, כלומר פונקציית האחיזה חוצה אבחנות או פתולוגיות. וכמובן, ככל שהשימוש שיעשה המטופל במטפל ובמרחב הטיפולי יהיה עשיר וחי יותר, כך יכולתו להפיק משהו מהמפגש תהיה גדולה יותר. הן משום שהוא ישאב יותר מה"חלב" הקיים, והן משום שהאופן בו הוא ישתמש במטפל יגרום ליצירה של "חלב" נוסף: שטף רגשות, אסוציאציות ותגובות שיזרום בחדר הטיפול.
מטופלים רבים מסוגלים, רוב הזמן, לסלוח לנו על הפאקים שלנו. להחליק כשלים אמפתיים קטנים, להעלים עין ממקומות בהם לא דייקנו, לזקק לעצמם את החוויה לה הם זקוקים מתוך המפגש הבלתי-מושלם עם המטפל הבלתי-מושלם. ניתן לומר, במונחיה של דנה אמיר, שהם מצליחים במקרים מסוימים לקלוט ולעבוד עם איכויותיהם האפשריות של מטפליהם, ולא רק עם איכויותיהם האקטואליות, לזהות את הפוטנציאל במטפל שלא הגיע לכדי מימוש ולהיות מוזנים ממנו. לעיתים מטופלים עם פונקציית אחיזה מפותחת יכולים אף להוציא אותנו ממבואות טיפוליים סתומים. כך, למשל, דונל סטרן מספר על מטופלת של בולאס, שהציבה בפניו מראה כשאמרה לו שהפך קריר ומרוחק ובכך סייעה לו להשתחרר מהדיסוציאציה שכבלה אותו ולהתניע מחדש טיפול שקפא. לדבריו "מטופלים באים לעזרת האנליטיקאים שלהם לעיתים קרובות מאוד.... לעיתים קרובות מאוד חייב להיות זה המטופל אשר... מניע את האירוע מחולל השינוי" (p. 68).
אך לא לכל המטופלים פונקציית אחיזה טובה-דיה. קיימים מטופלים בעלי אחיזה רופפת מדי או חזקה מדי. מטופלים מהסוג הראשון יבטאו את האחיזה הרופפת שלהם בהתייחסות רשלנית למסגרת הטיפולית, למשל, עם ביטולים תכופים ללא סיבה מיוחדת, או בקשב רופף בלבד לפירושים ולהתערבויות של המטפל. הרבה פעמים מטופלים כאלו גם ינשרו מהר למדי מהטיפול, ללא כעס או אכזבה משמעותית. מטופלים מהסוג השני, לעומת זאת, יקשיבו קשב רב למטפל, ישתו בצמא את דבריו, אך יתקשו מאוד להגיע לרוויה. הם יאתגרו גם הם את הסטינג, אך באופן שונה: יבקשו עוד ועוד, ינסו ליצור קשר בין המפגשים וירגישו תמיד שהחלב הטיפולי לעולם אינו משביע אותם.
***
כמובן שכאשר אנחנו עוסקים במאפיינים בעייתיים של המטופל, ישנה סכנה ממשית שנטיל עליו יותר מדי אחריות, שהוא יהווה עבורנו 'מיכל הפוך', שנצפה ממנו להיות זולתעצמי שנועד לתמוך בצרכינו הנרקיסיסטיים. לא לשם אני מכוון, כמובן. אבל צריך להכיר בכך שאכן אחיזה בעייתית עלולה לשבש, לפחות זמנית, את יכולתנו להחזקה. בבחירה, למשל, בין הכחשת 'הרעב הנרקיסיסטי' (כפי שממשיגה אירנה מלניק את תחושת החסך הרגשי שמעוררים מטופלים מסוימים) על כל הכעס, אי-השקט והטינה שהוא עלול לעורר, לבין הכרה בו, התבוננות בו ולמידה על מה הוא מספר לי על המטופל ועל עצמי, אני מעדיף את האפשרות השנייה.
יתכן שעם מטופלים מסוימים חלק הארי של הטיפול יהיה פיתוח יכולת האחיזה שלהם. עבודת-אבל על המגבלות של הסביבה בה חי המטופל, שכלול היכולת להפיק מסביבה זו הזנה ראויה על אף היותה מורכבת גם מחומרים קשים לעיכול, הבנה של האופן בו הוא מרעיל את הבארות שלו מבלי משים, כל אלו יכולים לתרום רבות ליכולתו של המטופל לעשות שימוש מיטבי בפוטנציאלים של הסובבים אותו וגם באלו שלו עצמו.
***
אני רוצה לאחל לכולנו שנה טובה, שנה שבה נצליח להרפות ממה שיש להרפות ממנו ולחזק את האחיזה במה שכדאי לאחוז בו. חגים שמחים!
***************************************************
ב-16.11.2017 אשתתף ביום העיון "בשם האב" מטעם האגודה הישראלית לטיפול זוגי ומשפחתי. ביום העיון, שיעסוק בגבריות ואבהות במשפחה, בזוגיות ובטיפול, ארצה לצד ד"ר יהודה ישראלי, תמיר אשמן, ד"ר גבריאל בוקובזה, ד"ר עמית פכלר, ד"ר אורן גור וד"ר שרה איוניר. מוזמנים מאוד להגיע! פרטים והרשמה כאן: http://www.mishpaha.org...-nov2017.pdf
***************************************************
* ראו כאן: http://www.hebpsy.net/b....asp?id=1799
לקריאה נוספת –
אמיר ד., על הליריות של הנפש. ירושלים וחיפה: מאגנס ואוניברסיטת חיפה, 2008
בר-אמת, ש., שד טוב שד רע - הפיצול בתיאוריה הפסיכואנליטית ובהנקה פעילה. שיחות, ל"א (1), 7-18, 2016
ויניקוט ד' (2010). התיאוריה של יחסי הורה-תינוק. בתוך ע' ברמן (עורך). עצמי אמיתי עצמי כוזב (עמ' 197-180). תל אביב: עם עובד
מולינו, א. (עורך), באסוציאציה חופשית. מפגשים בפסיכואנליזה עם כריסטופר בולאס, ג'ויס מדוגל, מייקל אייגן, אדם פיליפס ונינה קולטארט. תל-אביב: כרמל, 2010
מלניק, א. (2017). המטפל הרעב: החסך הנרקיסיסטי של מטפלים. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 16/9/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/a....asp?id=3582
Cooper, S. H. (2000). Objects of hope: exploring possibility and limit in psychoanalysis. Hillsdale, NJ: Analytic Press
Slochower, J., Holding and psychoanalysis: A relational perspective, 2nd ed. London, Routledge, 2014
Stern, D. B., Partners in Thought: Working with Unformulated Experience, Dissociation, and Enactment. London: Routledge, 2010
