מחוץ למגדל השן
פרופ. עמיה ליבליך | 7/10/2016 | הרשמו כמנויים
שעת ערב מאוחרת. חבורה של נשים וגברים בכל הגילים יוצאת בשירה מבניין תיאטרון במנהטן, לרובם תחתונים לבנים על הראש, בעוד שחלקם מתכנסים להליכה יחד בתוך תחתוני ענק. בראש התהלוכה איש בעל שיער כחול ומכנסיים פרחוניים ולידו רקדנית בשמלה צבעונית ואקורדיון המנצחים על השירה הקיצבית "תחתונים! תחתונים!" אלה פץ' אדמס, רופא ואקטיביסט חברתי, 'ממציא' הליצנות הרפואית, ורעייתו, ומאחוריהם כל משתתפי הכנס Performing the World 2016, ואני ביניהם. זה עתה הסתיימה סדנא שהינחה המומחה המהולל בכנס, שמטרתה – אם יורשה לי לנסח בלשוני – להמחיש למשתתפים כיצד הומור, משחק ושובבות עשויים לתרום לרווחת היחיד והחברה, לשינוי יחסי הכוחות הקיימים, ולתיקון הגוף, הנפש והעולם.
לא פעם חשתי בעבודתי המקצועית מחוץ למגדל השן, ואפילו הרחק ממנו: בסדנאות לצמיחה אישית באסלן שבקליפורניה בשנות השישים, בסופי שבוע של מורים רוחניים שהגיעו לארץ, וגם בכנס השנתי המפורסם של דנזין על מחקר איכותני באורבנה אילינוי (מקום שזוכה לפרסום בזכות שהותו של סייד קשוע שם בשנתיים האחרונות...). אולם לרוב אני, כאחד הפרופסורים, יושבת ליד שולחן עבודה, לפני מחשב או דפים כתובים, ו'עובדת מהראש'. הכנס בו השתתפתי הזכיר לי כי עבודת הפסיכולוג (או האינטלקטואל) עשויה ואולי אף חייבת לשלוף אותו ממסדרונות המעבדה או הקליניקה, מהחדרים המבודדים, ממסך המחשב או השיחה הלוחשת. כל העולם, הרחוב והטבע, הם זירת ההתרחשות אם רוצים להבין את האדם ו'לתקן' אותו. הבידוד הסטרילי של הדיאלוג הטיפולי או של הניסוי המעבדתי איננו הדרך היחידה.
הכנס הנ"ל שבו השתתפתי והיצגתי מעבודתי עם 'קפה מוות' מאגד אנשים שהסף בין עולמות החברה, הרוח והעשייה איננו זר להם. פסיכולוגיה היא רק אחד המקצועות שנוכח בכנס – לצד אנשי אמנויות, חינוך ואקטיביזם חברתי. הם סיפרו והמחישו, בין היתר, כיצד מקימים תיאטרון לנכים, חרשים או עיוורים, מובילים כתיבת שירה קולקטיבית, מדרבנים קבוצה להגיע לשיאים של מהירות ותנועה, לוקחים נוער רחוב לטבע, וקשישים דמנטים למוזיאון. עמידה על הסף, על הגבול, היא מקום פורה להתבוננות ולמעשה. במקרה שלנו, הסף הוא בעיקר בין טיפול, ריפוי, שינוי ומנהיגות חברתית – לבין האמנויות. למי שלא ידע עדיין גילה הכנס עד כמה השילובים השונים הללו אפשריים, מרעננים, ומביאי תועלת. אפשר היה לחוש זאת בכל רגע בשלושת הימים הללו בניו יורק. כי לעמוד משתאה מול פץ' אדמס שעם כל הצחוק והתחתונים בעצם הראה (ברצינות!) כי יש רפואה אחרת, שאיננה כפופה לחוקי הכלכלה המערבית, רפואה שאינה רק מיכשור, מיחשוב, טכנולוגיה משוכללת, אלא מגע פנים אל פנים בין בני אדם על חולשותיהם וחוזקותיהם.
מילת המפתח performance – שאינה מיתרגמת היטב לעברית – חשובה גם לנו כפסיכולוגים. אכן, בשנים האחרונות יש התעוררות גדולה של עניין בפרפורמנס כפרקטיקה חשובה בפסיכולוגיה לענפיה, בוודאי בתחום הטיפול. יש בפרפורמנס היבט המנגח, או לפחות מעמיד בסימן שאלה, מודלים קיימים של ידיעה וסמכות מקצועית. תחת כותרת זו מתאפשרת כניסה לשדות יצירתיים שחשוב לא להתעלם מהם. אז לא נורא לצאת לפעמים ממגדל השן, אפילו לשמרנים ותיקים שכמותי.
כשהגעתי הביתה, בספר ישן של גרשם שולם שאני לומדת ממנו (פרקי-יסוד בהבנת הקבלה וסמליה), מצאתי בדיוק אותו רעיון. אני מעתיקה מעמוד 248: "בתלמוד מסופר על ר' ברוקא, שהיה מבקר בכיכר השוק של עירו בבבל והזדמן לו שם אליהו הנביא. שאל אותו ר' ברוקא: האם מצויים בשוק זה בני העולם הבא? הצביע אליהו על שני אחים שעברו בשוק באותה שעה ואמר: אלה השניים הם בני העולם הבא. שאל אותם ר' ברוקא: מה מעשיכם? ענו לו: אנשים בדחנים אנו. משמחים את העצובים. ואם אנו רואים אנשים שיש תיגרה ביניהם, אנו טורחים [בדברי בדיחות] להביא שלום ביניהם".
