דונלד טראמפ הוא הנשיא הבא של ארה״ב
שמואל ברנשטיין | 27/5/2016 | הרשמו כמנויים
רשימה זו נשלחה למדור דעות ב׳הארץ׳ ב-7 במאי, ולא פורסמה:
דונלד טראמפ הוא התגלמותו הנוכחית של מה שכונה ״האמריקני המכוער״ באירופה של שנות החמישים של המאה הקודמת: רעשן, ארוגנטי, בוטה, גס ואדנותי - כפי שנצטיירה אז דמותו של אזרח גאה של מעצמת-על מנצחת. את העמדה הזו, נראה שארה״ב הולכת ומאבדת בסדרה של כשלונות במדיניות החוץ שלה ומתחזק כוחם של שליטים קיצוניים והזויים כמו קים ג׳ונג און בצפון קוריאה ושלטון ההאייטולות באיראן ושל ארגוני הטרור המוסלמים, ומתחזק גם כוחם של פוטין ברוסיה, המשטר בסין ומשטרו המוסלמי המקצין של ארדואן בתורכיה – המתריסים כנגד ההגמוניה העולמית של ארה״ב כתוצאה מתהליך החלשותה.
כשראיתי לראשונה את טראמפ בטלביזיה, בתחילת המרוץ לראשות המפלגה הרפובליקנית, חשבתי מיד על קרטמן, אחד מגיבורי הסדרה הסטירית המצויינת ״סאות׳-פארק״ - ילד-בריון שאומר ועושה כל מה שעולם התקינות הפוליטית של המבוגרים אינו מרשה. השאלה הפסיכולוגית המעניינת היא איך זה שטראמפ הפתיע והצליח יותר מן הצפוי (turned up trumps) ומה זה מסמל בנפש האמריקנית. טראמפ עצמו מספק לנו את קצה החוט להבין זאת ביחסו המבזה כלפי התקינות הפוליטית שהשתלטה על התרבות המערבית במהלך העשורים האחרונים.
הצורך בביטוי חופשי של גסויות וביטויים תוקפניים בקבוצות אנשים, במיוחד של גברים, הוא אוניברסלי. זה זמן רב שהעולם המערבי חונק את עצמו בתביעות ליברליות מחמירות של תקינות פוליטית. הנשיא אובמה בדיבורו הרהוט ומדיניותו הפייסנית הוא אחד הסמלים האולטימטיביים בתהליך זה. משמעותה של הדומיננטיות הזו של התקינות הפוליטית בחשיבה, בשיח ובהתנהלות המערביים, היא שההיבט הגברי (העוצמה, הארגון, התכנון וההנהגה האמיצה ליעדים ומשימות) של התרבות המערבית נחלש עד כדי סרוס, או אם לדייק, נדחק את הצל הקולקטיבי. הפאלוס המדוכא הזה, מתפרץ לו בדרכים שונות, לא רק בקולנוע (סרטי טרנטינו ו׳מועדון קרב׳ כסרטי פולחן למשל) בסדרות וכתבי עת סטיריים מצויירים, אלא גם במקרי רצח המוני בנשק-חם קל-לרכישה, בבתי-ספר בארה״ב, או בצמיחתן המואצת של תנועות לאומיות ימניות-פשיסטיות בכל רחבי העולם המערבי, כמעין תופעות של פיצוי על אין-האונים של המשטרים המערבים הדמוקרטיים בהגנה על עצמם מפני טרוריזם ומפני שאר איומים ליציבותה של חברה הדמוקרטית.
דונלד טראמפ, והרדיקלים ממנו במפלגות הימין האירופיות, כמו גאבור וונה ההונגרי, מארין לה-פן הצרפתיה, גריט ווילדרס ההולנדי, ג׳ימי אקסון השבדי, פראוקה פטרי הגרמניה, ואחרים, כנראה אינם אלו שיגשימו את הפנטסיה הקולקטיבית של עולם טוב ובטוח יותר, אולי אף הפוך מזה, אבל עלייתם היא ללא ספק קריאה, למרכז הפוליטי, לאינטגרציה טובה יותר של ההיבט הגברי המדוכא בציביליזציה המערבית. מאחר והקריאה הזו איננה נקלטת ואיננה מובנת, לא בארה״ב ולא באירופה, זה אותו קהל מצביעים שחש ביתר שאת את תוצאותיה של חולשת המערב, ומתקשה להזדהות עם מדיניות אנטי-גברית הנתפסת כמוכתבת על ידי ליברליזם-יתר ופמיניזם-יתר, אשר יביא לבחירתו של טראמפ כמייצג תקווה לתחיה של מנהיג-פאלי מערבי ראוי. אמריקה מעמידה מולו מועמדת שאם תבחר, תהיה האשה-הנשיאה הראשונה של ארה״ב וגם היא מוחלשת על ידי מועמד דמוקרטי קשיש וליברלי-שמאלני, שניהם מייצגים כוחות שבעיני מצביעיו של טראמפ, הם הם הכוחות המאיימים על אתוס הקאובוי האמריקני האהוב ומחלישים את אמריקה ואת המערב כולו.
