מרחב ציבורי / שלי רקובר
חברי הקהילה | 19/2/2011 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
בוקרו של יום שבת לוהט. אני שוב על חבלי הכביסה, רוכנת מעל מסתור הכביסה, מטפטפת אגלי זיעה לרצפת הבטון, שסופגת הכול. אטבי כביסה, פריטי לבוש שנפלו ואין להם דורש, עלים יבשים וביצי יונים, שכוסו כדי למנוע דגירה ובקיעה. לצידי ומולי, בתי השכנים. בארובת הבטון שנוצרה בנינו, מוגברת עוצמת הקול ולפתע אני חשה כמשיגת גבול.
משמאלי בצמוד, גרים ה"גרביים", מונצחים לעד בתודעתי על שמו של אחד מחתוליהם הרבים ("בגלל הגרביים הלבנים בפרווה", היה ההסבר שקבלתי). הגרביים חובבי חיות מושבעים, בעיקר חתולים. בתקופות טובות (לחתולים), יכולתי למנות יותר מעשרים חתולים שראו בחצר שלהם (ושלי) את ביתם. באביב, תקופת ההמלטות, היו יותר הולכי על ארבע מייללים מעציצים בחצר. את נתחי הבשר הנא ואיברי העוף העודפים הם זורקים על משטח הכניסה לביתם ואדן חלון מטבחם, שהשחירו מדם ושמנוניות הבשר, שדבקו בם. כמעט בכול שעה משעות היום ניתן למצוא מהייצורים השעירים הללו, מסתובבים ונוברים בבתי קברות אלה, לעצמות בלתי מעוכלות. ה'גרביים' כל כך אוהבים את החיות שלהם עד שלאחרונה הוסיפו גם כלב. גור קטן וחמוד שכבר בגילו הרך הוא בגודל של עגל ממוצע. הם עסוקים בו מאוד. אב המשפחה אימץ לעצמו מקצוע חדש, "מאלף כלבים". מבחינתו, אילוף זה כמו חינוך ילדים, בצעקות ובשריקות (עם הכלב). ואם אפשר אז עדיף בחוץ, בקולי קולות, בשבת בבוקר, וכמה שיותר מוקדם, לפני שנעשה חם מדי. בכלל, 'הגרביים' אוהבים לעשות כמעט הכול בחוץ, לריב, לארח חברים, לאחסן גרוטאות ובמיוחד לגדל חתולים וכלבים. הבלגן כה רב אצלם עד כי נדמה שהבית על קירותיו והחצר על גבולותיה, קטנים מלהכילו והוא ברב עזוז, פורץ החוצה למרחב הציבורי. מה יש. שכולם ייהנו.
ממולי, משפחה צבאית ממושמעת עליה מופקד אוגדונר נמוך קומה. הנפוליאונצ'יק המקומי לובש מדי צבא עם פלאפל חדש ומבריק בכותפותיו, שמאז והתנחל לו שם הפך את הגנרל ליותר מתוח וקפיצי מאי פעם. הוא מחדיר בצאצאיו את רוח הקרב, המשמעת ושמירת הגבולות. עם שיתוף פעולה מלא מצד נושאת כלים ואפסנאית מצטיינת (קטנת קומה גם כן), הם מצליחים כל שבת בשעה עשר אפס-אפס, לתקתק צידניות, מימיות, אוהלים ושלושה ילדים (במרווחי גיל שווים), על רכב ת"ש בלבן מצוחצח, בדרכם לעוד מסע חינוכי-ערכי לגילוי והכרת המולדת. אצלם, גם צמחי הגינה הפנימו את נושא הגבולות הקשיח. הכול גזום ומיושר פלס. אין גידולי פרא, אין צמיחות עקלקלות ואין צמחים לא מזוהים. בחורף זה רקפות, בקיץ זה פטוניות ולאורך כל השנה הורדים לא מתחכמים. אפילו הכתמים הכהים על הפרווה הלבנה של הכלב האוגדתי מוגדרים היטב. אין "מריחות" של הכהה על הבהיר, אין "משיכות" של הבהיר על הכהה. ככה זה כשכל אחד יודע את מקומו, דרגתו ותפקידו. ואם חלילה יש מי שמועד, מייד יורה עליו הננס צרור הוראות תקיף וברור שיזכיר לו לשובב, את ששכח.
ממולי בזוית לשמאל, משפחה "פסיכולוגית" עם תסמינים קשים של הדחקה. ראש המשפחה, פסיכולוג בהכשרתו בעל נטיות מיניות מוכחשות הגה, בנה ועיצב לעצמו מקלט דומסטי העונה לחזונם של מיטב מגזיני העיצוב הרווחים. את המרחב הביתי הוא חולק עם אישה דחלילית וקופצנית ושני ילדים עם התקפי זעם בלתי נשלטים. סביב חצרו בעלת משטחי דק ממורקים ותצוגה מדוקדקת של מזרקות פנג שואי, הקים הפסיכולוג גדרות עץ מסוגננות, שהלכו וגבהו עם השנים, כאילו שביכולתם של חוצצי עץ אלה לסגור ולחתום את שמבקש לצאת ולפרוץ החוצה. בין גדרותיו, שהחלו בגובה מותן וגבהו עד מעל לצמרות העצים, שומר הפסיכולוג את ילדיו כגורי חולד, הממצמצים בעיניהם כשיוצאים לאור יום, ואת אשתו הנוירוטית, שכל שנה כמו משאילה סנטימטרים מהיקף בשרה ההולך ומתדלדל לגדרות המתגבהות סביבה, עד כי נדמה כי בסוף יישאר שם רק שק עור מצומק. הפסיכולוג אינו אוהב לפגוש אנשים זרים (חברים, מכרים, משפחה) בביתו-מבצרו ולפיכך פעילויות חברתיות מותרות רק בשעות בהן הוא עסוק בלטפל בבעיותיהם של אנשים אחרים. חברים/מכרים המתמהמהים להתפנות מזורזים החוצה על ידי האישה הקופצנית, שבאותה הזדמנות גם אצה רצה לפנות את רכבה משטח החניה הפרטית. הפסיכולוג אוהב לחנות את הג'יפ החדש והנוצץ שלו בחניה המוקפת גדרות ולא במרחב הציבורי. בימות השבוע הפנויים מטיפול, מפנה האישה הדחלילית את הבית מיושביו כדי שהפסיכולוג יוכל להתענג על מה שהוא באמת אוהב לעשות: ניהול שיחות טלפון אינטימיות ממרחבי העץ שבחצרו ושמיעת שירים עבריים מלודיים בווליום גבוה. פעילויות שגם הגבוהות שבגדרות, לא ימנעו את פלישתן למרחב הציבורי. בשבתות נוהג הפסיכולוג לפנות את עצמו מן הבית, לבוש בגדי ספורט שחורים וצמודים, הוא עושה דרכו בג'יפ המדוגם למכון הכושר האקסקלוסיבי, בו הוא עמל לנפח את שריריו ולהציגם לראווה.
ערימת הכבסים הסתיימה. אני מוחה את פני בגופיה שלגופי ומעיפה מבט אחרון על חבלי הכביסה העמוסים, כמו להעריך את העבודה שעשיתי. טוב מאוד! במזג אויר הזה הכול יהיה יבש תוך מספר שעות. אני פונה לביתי.
הטקסט נכתב על ידי שלי רקובר.
http://www.hebpsy.net/s...asp?id=12796
הסיפור בדיוני ואין קשר בין הדמויות בסיפור לדמויות במציאות.
