השטיח של החתולים | יפעת גלבר
חברי הקהילה | 28/4/2015 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
בקיץ פרסמו במייל של הכיתה שמחפשים שטיח לחדר מוזיקה וראיתי שמשפחת אסולין ההורים של נועם מחית שתים אמרו שהם יכולים לתרום. אז ישר ידעתי שאני לחדר הזה לא אכנס בחיים שלי. למה, כי למשפחת אסולין יש בבית שני חתולים לא אחד ואני שמעתי שהם מגדלים בבית גם עכבר בשביל להאכיל את החתולים שלהם. אז מה קרה שאני אכנס לחדר עם שטיח שכל החתולים עשו שם את היציאות שלהם. אבל כשבאה אלי המורה שרית ביום הראשון של הבית ספר ואמרה לי שהחליטו שאני אלך לחדר מוזיקה בשביל טיפול רגשי, חשבתי שממש צוחקים איתי. אין מצב שאני הראל בוסקילה מתחיל בכיתה וו לנגן בחלילית בחדר עם השטיח של החתולים. ישר אמרתי למורה שרית שעל הזין שלי שאני אלך לחדר הזה אבל היא שלחה אותי למנהלת שתזכיר לי את הכללים של ההתנהגות בבית ספר כאילו שאני לא יודע. מכיתה אלף חופרים לי עם הכללים שלהם אז למה שאני לא אדע שבבית ספר לא מקללים.
זה היה מקום העבודה הראשון שלי אחרי סיום הלימודים. בית ספר דולב בנהריה. אהבתי את הצליל של המילה דולב, שהזכירה לי נחלים משתלחים בסלעי מים וצל קריר, סמוק בסתיו וירוק רענן בקיץ. גלגלתי בפי את המילה דולב כאשר נכנסתי לראשונה בשער בית הספר באחד מהימים של סוף אוגוסט לפגישה ראשונה עם היועצת ולמציאת חדר בו אוכל לעבוד. בית הספר היה מבנה ישן, מאפיר, שקירותיו נצבעו מחדש ברישול בכל שנה. הגוון הלבן-שקוף של הקירות החוויר שרידי כתובות ישנות שרוססו עליו- שמות של בנות שנותנות, הצהרות אהבה ושנאה ושירטוטי מחוות גסות. אמרתי לעצמי: דולב. ובחרתי באחד המקלטים בשולי בית הספר, שהיה מספיק רחב וגם מספיק צר על מנת להכיל שתי נפשות וכלי נגינה. היה חסר בו שטיח. היועצת הבטיחה שתפרסם מייל ומישהו כבר יביא.
אמרו לי שביום חמישי שעה חמישית. שעה VIP כאילו, שאני לא ישכח. ברור שלא הסכמתי ללכת. כבר בסוף שעה רביעית התחלתי להרגיש את הריטלין יורד לי בדם, ונהייתי רעב כמו לא יודע מה. אבל המורה שרית אמרה לי שעכשיו אני הולך. זה מה שהצלחתי לשמוע ממנה כי מישהו חרק בכיסא שלו ממש לידי וחשבתי שאני נטרף כשקמתי והפלתי את הכיסא שלי אחורה ואמרתי שבסדר רק שתצא לי מהוריד. לא שיש לי משהו נגד המורה שרית שהיא המורה שלי כבר מכיתה דלת, האמת שבלעדיה לא הייתי מבין מהחיים שלי בבית ספר הזה. אז קמתי והלכתי לכיוון המקלט וכבר מקילומטר יכולתי להרגיש את הריח של העכברים של משפחת אסולין, שהאמא שלהם- סמדי- הייתה אצלנו אתמול בבית ואמרה לי להביא מהחדר אמבטיה את השקית שלה ושאני לא אספר לאמא שלי שהיא ביקשה את זה, ומייד הסתלקה משאירה לי בסלון ריח של חתולים. עמדתי בפתח של החדר והייתה שם מישהי בפנים שאמרה לי אתה בטח הראל, בוא תיכנס. אז אמרתי לה לא רוצה בקול הכי מחוספס שלי. היא אמרה שאכנס רק לחמש דקות שאני אראה מה יש שם ושנכיר. אבל אני אמרתי שאני כבר יודע מה יש ושאם היא כל כך רוצה להכיר אותי אז היא יכולה לצאת החוצה למגרש שמה אני כבר אראה לה איך אני האלוף של השכונה בכדורעף.
הוא עמד בפתח החדר, השמש הייתה מאחוריו והפכה את דמותו העגלגלה למין צל עם עגיל מנצנץ באוזן ופס מגולח בשער. בקול הכי מחוספס שהיה לו אמר לי- לא רוצה להיכנס לפה, טוב? ומשהו בגוונים של הקול הרעיד בי פתאום זיכרון ישן, ישן מידי, ורציתי לכנוס אותו לחדר המוזיקה ולשבת לצידו על השטיח ולהקשיב לו איך הוא מספר את סיפור חייו. ובפתח החדר שוחחנו קצת, מבטו התרוצץ ולא נעצר עלי לרגע. הוא סקר במבטים חטופים ומהירים מאד את הפסנתר, פעמוני הרוח, הנבל הקטן וסלסלת כלי הנשיפה. מבטו השתהה על הדרבוקה. הוא דיבר איתי במבט לא ממוקד, אמר לי שמסריח בחדר הזה ושהוא לא יכנס לשמה בחיים. הצעתי לו עסקה- הוא ישהה בחדר חמש דקות, ובתמורה- אעביר איתו את ארבעים הדקות הנותרות במגרש הספורט. הוא נכנס, גרר לעצמו כיסא והתיישב בגבו אלי ופניו אל הקיר. שאלתי אם ירצה לבדוק את כלי הנגינה, הוא לא ענה. התיישבתי לפסנתר, גם אני בגבי אליו, וניגנתי לו מנגינה
והיא נגנה לי מנגינה בפסנתר שלה, וכל פעם שצליל נוצר הוא חצה את החדר וננעץ לי בגב, בצד האחורי של הלב, וחדר אל הגוף ופרפר בין כל האיברים הפנימיים איפה שעדיין היה מסריח מהשקית שנתתי לאמא של נועם
ואימצתי את כל הזיכרון שלי עד לאן שהמודע מצליח לגעת, וניגנתי משם מנגינה אל הבור השחור שהנפש לא נותנת לי לגעת. והיא יצאה בדו מינור עם השתהויות ארוכות בסב-דומיננטה. וניגנתי עד שהוא
קמתי ואפילו לא טרחתי לומר לה שהחמש דקות שלה עברו מזמן ויצאתי למגרש בלי להסתכל אחורה אם היא יוצאת. ואחרי שבוע המורה שרית שוב אמרה לי ללכת אבל הפעם כבר לא יצאתי פראייר ולא נכנסתי לחדר אפילו לשנייה אחת, מה אני צריך את החדר עם כל העכבישים האלה שיש בו על בטוח. וגם בשבוע אחרי זה לא נכנסתי ואחר כך המורה שרית החליטה שזה בזבוז של המוזיקה על שעה שאני לא נכנס בה ובקשה מאיך קוראים לה של המוזיקה לקחת במקומי את דורין מוו שתים. אז ביום חמישי בשעה החמישית כשכבר לא יכולתי לשבת בכיתה כי הרעש מסביב הטריף אותי והייתי רעב כמו לא יודע מה והראש שלי דפק מבפנים כאילו סוסים עושים בו טמפל-ראן, קמתי פתאום והלכתי לחדר של השטיח לשמוע איך דורין גונבת לי את השעה שבכלל הייתה צריכה להיות שלי. מרחוק לא שמעתי כלום אבל כשהתקרבתי יכולתי לשמוע שהיא מזייפת במיקרופון את השיר "רוקד עם הכאב" שאני הכי אוהב אז נכנסתי לחדר ואמרתי לה שהייתה מתה להיות כוסית כמו החברה של פאר טסי ולקחתי את המיקרופון ויצאתי משם ישר למגרש של הכדור-עף
פתאום הוא כן נכנס לחדר, באמצע השעה הטיפולית שהייתה שלו בהתחלה ושעכשיו היא של ילדה אחרת. המבט שלו היה לא ממוקד עוד יותר ממה שזכרתי. הוא חטף לילדה את המיקרופון ויצא החוצה למגרש. הלכתי אחריו. הוא התרחק עד לקצה המגרש, ואז התיישב שם על סלע והתחיל לשיר למיקרופון. הוא שר יפה, כמעט מדוייק, מסולסל מזרחית, התיישבתי במרחק מה מולו והקשבתי. השיר היה על לב שבוכה ועל מיטה ריקה ועל אהבה גדולה שהסתיימה. וחשבתי פתאום על אמא שלי שאהבתה הגדולה לאבא שלי הסתיימה כשהייתי בת מינוס שלשה חודשים, עוברה ברחם אימי, ואבא שלי נהרג בתאונת הדרכים ההיא. ואיך כשהייתי בת חצי שנה, תינוקת בזרועותיה, התחתנה אמא עם דובי שהיה מורה בבית הספר בו עבדה, ואני למדתי לקרוא לדובי אבא ולאהוב אותו כמו אבא ממש. וגם אמא נראה היה ששכחה והבליגה, המשיכה והתקדמה בעבודתה ממורה למפקחת, ובעצם חיי הלכו לגמרי למישרין זרמו כמו מעיין בצל דולב כמו הר בצל -אל, רק איזה חלל נשאר בי שם, והקשבתי לו איך הוא שר
היא הקשיבה לי יכולתי להרגיש את זה גם בלי שהסתכלתי עליה ולמרות שהיא ישבה איזה קילומטר ממני ופתאום חלחל בי עלבון - מה היא נועצת בי מבטים כאילו אני קוף בגן חיות או משהו
הוא שר כמו לעצמו, מבטו נעוץ בסלע, ובקול שלו לא היה שמץ מהקשיחות המעושה שפגשתי, זה היה קול קטן, שבור, קול של ילד עצוב. גל של חום התנחשל בי מבפנים, וזרם אל החלל הקבוע השוכן בבטן, בסמוך לטבור. וכמעט והצלחתי לנשום אל החלל כשהוא
אמרתי לה שאני לא קוף בגן חיות וקמתי והלכתי משם אבל את המיקרופון הנחתי על הסלע הכי עדין שיכלתי למה המיקרופון לא אשם בזה שאיך קוראים לה חושבת שאני קוף. ואחר כך לא ראיתי אותה איזה מלא זמן וגם התרחקתי מהחדר ההוא, ואז יום אחד כשבאתי לבית ספר ראיתי שמישהו ריסס על הקיר שאמא של קרין מזדיינת, ואחר כך המורה שרית סיפרה לנו שקרין עברה לגור עם אבא שלה במושב. בערב שאמא שלי יצאה מהבית למשמרת לילה בהוסטל שהיא עובדת, אז אמא של נועם באה אלינו והכינה לנו את הארוחת ערב של הטוניסאים ואחר כך עשתה כאילו היא הולכת לבית שלה מהדלת אבל אני שמעתי איך שהיא נכנסת חזרה דרך הדלת של האמבטיה. אז ביום חמישי בשעה חמישית כשקרין בטח הלכה לשיר במושב של האבא שלה, הלכתי לי למקלט שבקצה הבית ספר והדלת הייתה פתוחה ולא היה שם אף אחד ונכנסתי ולקחתי את הדרבוקה ולקחתי נשימה ואז תופפתי הכי חזק שיכלתי קצב שראיתי פעם בקליפ של אייל גולן. תופפתי מהלב אל האדמה ששוכבת מתה מתחת למרצפות בית הספר. תופפתי את אמא שלי בהוסטל ואת האחים הקטנים בבית ואת אבא ששום טיפת בושה אין לו ואת החיים על הקצה של הנורמליות, שתמיד נראה כאילו עוד רגע מתפרקים אם לא אאחוז בהם אם לא אשמור עליהם אם לא אקצוב אותם במשקל עמוק, גרוני, מחבק בכל הכוח. והתבלבלו לי הידיים ויצא כמו רעש של קטיושות כשהן נופלות על הבית של השכנים והרסיסים מהחלונות פוגעים בבית שלך. הנחתי את הדרבוקה ליד השטיח המסריח ולא עליו, שלא תזדהם ופתאום ההיא עמדה שמה ואמרה לי שאני עושה את זה מצויין. ולא האמנתי לה וגם כן.
לבד הוא הגיע אלי ביום חמישי בשעה חמישית, אחרי שחשבתי שכבר שכח מהרעיון. ישב לו לבד בחדר ודירבק בחוש קצב מצוין איזה מקצב מזרחי חזק כל כך שהרגשתי צורך לפתל מותנים בריקוד פשוט אוריינטלי שפועם בי ורוצה לבכות החוצה כבר הרבה שנים. ונזכרתי איך כשמלאו לי שמונה-עשרה שיניתי את שם משפחתי מהלפרין- שם המשפחה של דובי, אבי החי, לחזן- שם המשפחה של אבי המת. עשיתי את זה למען סבתא שנשארה לבדה במושב. היא אמרה לי שחזן היה שם מפואר בג'רבה, שכולם שם היו מוזיקאים ושגם אני את הכישרון שלי ירשתי מאבא שלי עליו השלום. רק מרוב כישרון הסתובב לו המוח, וככה הוא התהפך עם האופנוע שלו. חשבו שיהיה מוזיקאי במקום זה יצא פושע, איך הסתבך עם המנהל של המפעל לשטיחים שבו עבד שלא שילם לו את הכסף בזמן עד שהיה צריך לפרוץ לשם בלילה לקחת את מה שהיה מגיע לו, ואיך עלה עליו השומר והזמין את המשטרה ואיך כשברח מהמשטרה התהפך לו האופנוע ומת במקום למה קסדה הוא לא לבש. ואמא התחתנה עם ההלפרין הזה ששום כישרון אין לו אבל מה- אדם טוב, באמת. הבטתי בהראל איך הוא מתופף והמוזיקה חיה בין אצבעותיו, והבלבול והכאב מתדרבקים לו מהלב עד לאדמה, מחיים לי אבא שלא הכרתי ולרגע היה נדמה לי שהשטיח שבחדר המוזיקה מתרומם ומתהפך שוב וחובש את החור שלי המדמם, ומחבש גם את פצעי הראל העלומים. ואמרתי לו- אתה עושה את זה מצויין. והוא אמר לי- לא מאמין לך. טוב? לא מאמין לאף אחד מכם. ואמרתי לו ברצינות- לא כל כך טוב. למי שאינו מאמין קשה לחיות השנה.
מי שמאמין לא מפחד, הוא אמר לי וקם ויצא.
אבל אני כבר ידעתי שהוא יחזור.
