רסיסי הנפש הגדולה במרצפות רומא

רות נצר | 10/3/2015 | הרשמו כמנויים

"ברומא כלום באמת כדאי לבקש את רומא?"

(צ'סלב מילוש. אור יום. 2013. עמ' 201)

1.

התעוררו! קרא אלינו ישו במחלצות רוכל, בעודנו טופפים על מרצפות האבן השחורות

הקטנות, אפופי מטריות, מדלגים בין רסיסי הגשם, ברחוב העתיק, הצר, כשהוא קורא לנו

אל מרכולת פירותיו הנדיבה, בעודי רוקמת בלבי את מלות הטקסט הזה לבל ימסו בגשם.

2.

המצלמה התעקשה ללכוד את רגעי נזילת טיפות הגשם הרומאי על זגוגיות הרכב

מבעדן התאבכו עצים משולהבי חורף, ניצתו חלונות ראוה, אנשים חבוקים במטריות

בהבהקי ריצוד אורות המכוניות, בתנועת הנסיעה המצלמה בלחיצה מתמדת, פעימת האור

מרסקת את קוי המיתאר לפרורים, והיופי המשתאה ברגע התהוותו, חומק ומצוי,

הנפש הגדולה היא רסיסי מים ניפזרים בכל.

3.

סוד קסמם של הפגמים. אצלֵם שוב ושוב סדקים בפסלים שבורים, בהם טמונים

רסיסי אמת. בכניסה לכנסיית סנטה מריה אין קוזודין ניצבת מסכת אבן גדולה ועגולה –

"ברקה דלה ואריטה", פי האמת, אשר על פי האגדה נשכה את ידם של דוברי השקר.

עכשיו כשזמן חרץ את רקותיה, ממפתח העין ניבעה סדק אל שולי האף ושפתה התחתונה

שסועה, היא פעורת אימה ממפל השקרים שהצטברו בה.

4.

בפינת הגטו ברומא, בואכה 'קמפו די פיורי', הככר בה נשרף בחיים ג'ורדנו ברונו, נאמן

לחרות רוחו, לפני 500 שנה, בידי האינקויזיציה – בפינת גטו זו, בקונדיטוריה קטנה,

שתיתי קפה ואכלתי עוגת תפוחים עם פרורי בצק, אפלשטרודל, עם קצפת, שלאקזאנה,

כמו שהיתה מכינה לי סבתי עליה השלום, כשהייתי באה, ילדת כפר קטנה, אל העיר הגדולה.

5.

אל 'קמפו די פיורי' הגעתי לאחר שטעיתי בדרכי (אלא מה), הופתעתי לגלות את הככר הומה

דוכנים בחדוות יום חורף שמשי. צילמתי את פסלו של ברונו בברדס כהה, מסוגר בעצמו,

כהה, על העמוד הגבוה, הרחק מעבר להמון החוגג ששכח אותו זה מכבר. נזכרתי בצ'סלב

מילוש שכתב על ההמון בכיכר השוק שמתעלם מגורלו של ברונו כמו התעלמותו של ההמון

רוח אדם - תכנית הכשרה פסיכואנליטית־בודהיסטית
מציעה אנליזות בתעריף מיוחד

משרפת היהודים בגטו. קניתי כריך. את פרוריו פיזרתי לרסיסי הנפש מסביב שהתחפשו ליונים.

6.

מרקוס אורליוס עדיין רוכב בגאון על סוסו האצילי בפסל ברונזה עתיק גדול ממדים

שטמון היה באדמה אלפי שנים, עכשיו ניצב על במה גבוהה במרכז המוזיאון.

אורליוס הפילוסוף הסטואיקן, הקיסר החכם, מקרין עוצמה גברית ושלווה, ידו מושטת קדימה

אלינו מעבר לזמנים, מאצילה ברכה.

7.

ההתמסרות האקסטטית של המיסטיקניות לודוויגה ותרזה מאוויליה –

רק כך יכל ברניני, שפיסל אותן, לחיות את עונג ההתמסרות הנשית שלו עד כלות,

להיות נחדר באהבה אלוהית, במוות רגעי שהוא לידה מחדש; ראשן מוסט לאחור,

פיהן נפער קמעה, קפלי השיש זורמים את תנועת הנפש הגופנית ביותר.

8.

ב'וילה בורגזה': חטיפת הדס את פרספונה ורדיפת אפולו אחר דפנה – ברניני הגדול

ברא דווקא מעוולות גדולות אלה את שלמות השיש הלבן הבוער, את יצירות האמנות הגדולות,

מנציח את האל הגברי האלים בתשוקתו ובו בזמן את הפרפור המבוהל של העלמה,

הקורבן הנצחי של התוקפן המיתולוגי.

9.

לעומתם במדרגות הספרדיות בחור צעיר כורע על ברכיו ומציע נישואין לחברתו.

כל הקהל מסביב מוחא כפים. אלה גם אלה רסיסי נפש מתפצלים ומתלכדים.

10.

רסיסי הנפש המשיכו להבהב בשירת הנשים, במזרקות המים, בפנסי הרחוב, בריבועי

מרצפות האבן, בעיני האנשים הממלאים את הרחובות, בפסיפס המוזאיקה, בפסלי אבן

ובצבע השמן של ציורים שאור בוקע מתוכם מאז הוטבעה בהם הנפש הגדולה.

מה כתבתי כאן? פרוזה או שירה? כך או כך, מלים הן רסיסים. מלים הן נפש.

כמו עץ רווי טיפות גשם שהרוח מניעה והטיפות נושרות ממנו סביבותיו בנדיבות.