רשימה שניה על בית ומקום

רות נצר | 14/2/2015 | הרשמו כמנויים

"המקום אשר יבחר" - על המקום הקדוש במרחב ובנפש ועל הבית האישי כמקום*.

כאשר יעקב בורח מלבן נאמר עליו: "ויפגע במקום" ( בראשית כח, יא). זה המקום שבו התגלה לו חלום הסולם האלוהי. המקום הפיזי, האבן עליה הניח ראשו וישן וחלם היא מקום ההתגלות האלוהית.

בעברית – המלה 'מקום' כוללת את הפעלים - להקים-לקום-לקומם-לכונן. כלומר, לייסד- להווסד. שם העצם מקום כולל בו את הפעולות שמכוננות אותו. פעולות אלה משרות תחושת יציבות, ודאות, תשתית מבוססת. אין פלא אפוא שהמקום כמרחב פיזי הוא גם כינוי האלוהות ששוכנת בו. כמו שבקבלה הכלים הם גם האורות השוכנים בכלים, והכלים עצמם הם אורות. כל מקום בו שוכנת הקדושה נהיה בעצמו מקודש. המקום שבו שוכנת האלוהות נהיה אלוהי.

"מקימי מעפר דל" (תהלים קיג, ז) - האל שהוא המקום, הוא המקים את נפש האדם ממצוקתה. זה המקום עליו אומר האל: "המקום אשר יבחר ה' אלוהיכם לשכן שמו שם" (דברים יב, יא).

חוקר הדתות אליאדה – מדבר על המקום המקודש ששבים אליו שוב ושוב, בעליות לרגל - הוא המקום שבו נוצר המיתוס המכונן של העם. פעמים רבות זה הר גבוה שבו שוכנת האלוהות.

ביהדות – על הרי ירושלים, שוכן המקדש – ובו אבן השתיה, שממנה הושתת העולם לפי המדרש, שהיא גם אבן העקדה ואבן החלום של יעקב. אבן זו היא המקום של המיתוס המכונן של הבחירה היהודית.

אנו זקוקים לבית, למקום שאינו מרחב פתוח אלא מרחב מתוחם בגבולות. הצורך למקד את האנרגיות האלוהיות במקום-מרחב אחד, שלא יתפזרו, מקביל למיקוד-ריכוז הנפש במפגש עם האלוהי בקרבה. ריכוז מדיטטיבי.

לכן יוצרים מתחם מקודש, "טמנוס" – מקום תחום שמוקדש לטקס משמעותי. התיחום מגביל-גובל את האנרגיות הגבוהות של המפגש עם הרוחני העליון וכך מגן בפניהן. ומארגן אותן ומאפשר את מירכוזן ואת מירכוז הנפש.

המקום החיצוני והפנימי מקבילים ומשקפים זה את זה.

בתקופה הקלאסית ביוון המקדשים נבנו במתחמים טבעיים המכונים "טמנוס". המקדש לא נבנה בתוך מרכז עירוני צפוף אלא בסביבה פתוחה, ובמתחם המקודש רוכזו כמה מקדשים ומזבחות .חלק מתכנון המקדש היה שילובו עם הטבע ועם סביבתו הקרובה באופן הרמוני.

קלפי רילקס
קלפים לרכישת מיומנויות ויסות, הרגעה וחיבור למשאבים. לאנשי מקצוע, להורים וילדים, ולשימוש עצמי.

המקדש, המקום המקודש, נבנה בדרך כלל בתבנית צורנית שמסמלת שלמות. כאלה הם מקדשים בצורת צלב בנצרות. מקדשים אחרים הם בצורת מאנדלה – סמל שלמות הנפש, היקום והאלוהות. למשל מקדשים בודהיסטיים וגם המקדש היהודי. גם הצלב וגם המנדלה מאורגנים סביב נקודת ציר פנימי. המקום המקודש הוא מרכז וציר פנימי אלוהי של השבט, ושל נפש היחיד, ומקום-מרכז זה בנוי סביב נקודת מרכז, היא טבור העולם, היא ציר העולם. זה הבית.

גם החדר הטיפולי הינו מתחם מקודש, טמנוס. הוא מקום שממרכז את הנפש סביב צירה, סביב ציר העצמי.

האל אומר: "ובנו לי מקדם ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח). כלומר, לא במקום הגאוגרפי אלא הפנים-נפשי. אם היינו מבינים זאת לא היה צורך במלחמות סביב הר הבית. כי המקדש-בית-המקום האלוהי הינו פנימי.

האל שוכן במקדש – במשכן. השכינה היא ההבט האלוהי השוכן בעולם. שכינה היא ההבט הנשי של האלוהות. המקום המקודש תחום כמיכל ולכן מקושר להבט של החיק-המיכל האמהי. מכאן שהמקדש הוא מיכל אמהי שבו שורה הרוח הזכרית האלוהית, כך ההיבט הנשי והגברי שוכנים יחד, כמו הספירות הקבליות שכינה (הנשית) ותפארת (הגברית) יחד.

ואמנם, ביהדות - אשתו היא ביתו, האשה המזוהה עם הבית שהוא המקום.

חבור הנשי והגברי, ניגודי הנפש, כמו שאר ניגודיה, הם יעד הפסיכותרפיה.

*

והנה שירים שכתבתי לפני שנים אחרות, ואפשר היה לחשוב שנכתבו זה עתה כדי לבטא את הרעיונות שהבאתי כאן.

בשיר הראשון אני מתייחסת לאבן; לאבן השתיה שהיא המקום של הקדושה, ולאבני השדה שמשדרות מסתורין ועוצמה.

על אבן אחת

1.

עַל אֶבֶן אַחַת

הִיא אֶבֶן הַשְּׁתִיָּה

נִבְנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ

וּמַה עִם שְׁאַר אֲבָנִים

הַמְּפֻזָּרוֹת בַּשָּׂדֶה

שֶׁמִּתְמַכְּרוֹת כִּכְבָשִׂים לַחַמָּה

מַאֲזִינוֹת לְמֵי מַעֲמַקִּים

חֲזָזִיּוֹת עוֹטוֹת

כְּשַׂלְמָה

זוֹרְחוֹת כַּלְּבָנָה

סְדוּקוֹת כְּחִידָה

2.

עַל כֵּן לֵךְ אֶל הַמִּדְבָּר

קוֹשֵׁשׁ זְרָדִים

הַבְעֵר מְדוּרָה

הִתְבּוֹנֵן בָּהּ

אָז תִּישַׁן לְמַרְגְּלוֹתֶיהָ

וּבַבֹּקֶר בַּבֹּקֶר

תִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם

וּתְעַגֵּל סָבִיב הַמְּדוּרָה

כְּמוֹ חֹנִי תֵּשֵׁב

בְּטַבּוּר הַמַּעְגָּל

בְּלֶב הָרֶמֶץ

אָז יָבוֹאוּ אֵלֶיךָ רוּחוֹת

מִכָּל אַפְסַיִם

וְצִיר הָעוֹלָם יַעֲבֹר

בְּשִׁדְרָתְךָ

בשיר השני אני כותבת על הבית. הבית שלי. הבית האישי שהוא "טמנוס" לנפש, מרחב מתוחם מקודש לאני-עצמי, כמקומו של עולם ומקום הנפש:

הבית

בְּרוּכִים הַקִּירוֹת שֶׁאוֹחֲזִים אֶת הַבַּיִת

לִהְיוֹת בַּיִת

שֶׁמְּסוֹכְכִים עָלַי בְּקֹר וּבְחַמָּה

שֶׁעוֹטְפִים אוֹתִי בְּוַדָּאוּת הַיְּסוֹדוֹת

בָּרוּךְ הַבַּיִת שֶׁשּׁוֹמֵר עָלַי בְּשׁוֹכְבֵי וּבְקוּמִי

בְּרוּכִים הַקִּירוֹת שֶׁעוֹמְדִים עַל מְקוֹמָם לְלֹא תְּלוּנָה וָאֹמֶר

בְּשֶׁקֶט בְּסַבְלָנוּת יַקְשִׁיבוּ לִי.

בְּרוּכָה הָרִצְפָּה תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלַי

בְּרוּכָה הַתִּקְרָה הַמְּקֵרָה מֵעָלַי וְהַגַּג הָאוֹחֵז הַכֹּל יַחַד

בָּרוּךְ הַנּוֹתֵן מִטָּתִי עֶרֶשׂ נְבוּאוֹת

הַנּוֹתֵן בִּי נְשִׁימָה מִקְצֵה הָעוֹלָם

לְהַדְהֵד בְּתָאֵי גּוּפוֹ הָאֵינְסוֹפִי

בָּרוּךְ מִזְבַּח הַשֻּׁלְחָן

אֶמְצַע הַבַּיִת

בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁנָּתַתָּ לִי

מָקוֹם

*דברים שאמרתי בפסטיבל שירה בשדה בוקר. ינואר 2015.