על נשים, תקוות, מלחמות וכתיבה
ד"ר ליאור גרנות | 17/8/2014 | הרשמו כמנויים
היא לומדת איתו בכיתה, במגמה ההומאנית, כיתת הספרות. היא אוהבת להקשיב לו כשהוא מדבר; יש לו קול רגוע והדברים שהוא אומר הם תמיד חדשים, הכי לא בנאליים, הכי אחרים. גורמים לה לחשוב. הוא יושב ליד החלון, בשורת הכיסאות האחרונה. יש לו תמיד איזה ספר על הברכיים, וכשהוא לא מתעניין במה שנעשה בכיתה – הוא בורח אל הספר שלו. הוא פרסם כבר בכמה מקומות, כך נודע לה. זכה באיזו תחרות לסיפור קצר. יש לו עיניים טובות. היא מנסה ללכוד אותן אבל כמעט אף פעם לא מצליחה. חוץ מפעם אחת, כשעברה לידו במעבר שבין השולחנות, ונפל לה הספר שלה, כוכבים בחוץ זה היה. הוא התכופף להרים אותו בשבילה, וחייך אליה – גם העיניים שלו חייכו – ואמר: "גם למראה נושן יש רגע של הולדת". מה, היא אמרה, לא הבנתי. זה מהשיר שלו שאני הכי אוהב, ירח, הוא אמר. תקראי. והיא קראה, ורצתה להגיד לו אחר כך משהו חכם, אבל לא כל כך ידעה מה, ולא ממש הבינה מה זה "תוגת צעצועיך הגדולים" למרות שזה היה נשמע לה יפה נורא, תוגה וצעצועים, השילוב הזה, והגדולים – בכלל; אבל זאת לא ממש אמירה, וזה השיר שהוא הכי אוהב, אז מה היא תגיד לו, זה נורא יפה התוגת צעצועיך? הוא יחשוב שהיא ממש טיפשה.
הוא בטח לא בעניין של בנות, אומרת לה החברה שלה אסתי ומצחקקת, תעשי לי טובה, איזה בן לומד ספרות. בגלל זה הוא לא מסתכל לכיוון שלך. והיא חשבה שאולי זה נכון ואולי לא, ונורא רצתה לברר, אבל לא היה לה האומץ אפילו לדבר איתו. היא חשבה לכתוב לו מכתב. עם איזה שיר. לצטט שם משהו מאלתרמן או אולי מעמיחי. דמיינה שהוא כותב לה: "התבואי אלי הלילה, כבסים כבר יבשו בחצר, מלחמה שאף פעם לא די לה, היא עכשיו במקום אחר". אבל הוא לא כתב לה. והיא – לא היה לה את האומץ. כתבה לעצמה יומן, וכתבה שם שאִם, שאולי, שהיא מוכרחה לנסות, וכתבה את השם שלו שם, וציירה לבבות, ונעלה את היומן במפתח והחביאה את המפתח בתוך בקבוק בושם ישן.
והזמן עבר ונגמר התיכון, והיה קיץ ארוך נורא ומשעמם נורא וחם. היא הלכה כל יום עם אסתי לים, וחוץ מזה ישבה בבית וקראה ואחר הצהריים ישבה עם ההורים שלה על המרפסת ואכלו אבטיח עם השכנים, מלכה ואברם, וכל יום מלכה אמרה: חום כזה לא היה כאן שנים, ואמא שלה ענתה: כן, באמת נורא חם.
ובסוף הקיץ היא התגייסה ונסעה כל שבוע עם התיק הענק באוטובוס לבאר שבע ומשם עוד אוטובוס לבסיס, ועם קופסאות עם אוכל שאמא שלה שלחה לה, לכל מקרה, אין כמו אוכל של בית. ופעם היא ניסתה לעלות ככה לאוטובוס, עם כל התיקים, והחיילים שדוחפים, ואלו שנדחפים מהצד, ואישה גדולה נדחקה אליה מצד ימין, ורובה של איזה חייל לידה הכאיב לה בצלע השמאלית, והיא ניסתה ככה להתכופף איכשהו להרים את התיק הקטן שנפל לה ולא הצליחה לזוז, עד שחייל שעמד מאחוריה אמר: תפסיקו לדחוף, נפל פה לחיילת התיק. והיא זיהתה את הקול שלו למרות שלא ראתה את פניו, ובזווית העין ראתה את היד שלו שמתכופפת מאחוריה להרים לה את התיק. תודה, היא אמרה, ופנתה אליו בשמו, עדיין בלי לראות אותו, כי לא יכלה להסתובב בין ההמון, אבל דמיינה את העיניים. זאת אני, היא אמרה, שמכיתת הספרות. והם הצליחו להידחק לאוטובוס ואפילו למצוא מושב אחד פנוי, אחרון, וסוף סוף דיברו שיחה אמיתית.
וכל השנה שאחר כך שבת אחת אצל הוריה, שבת אחת אצל הוריו, ובשבתות שנשאר בבסיס – נסעה אליו לביקור, וכשהיא נשארה – הוא אליה. ואם שניהם נשארו – מצאו את הזמן לדבר במטכ"לי, אם התאפשר. והיא גילתה לו שלא הבינה כלום אז מתוגת צעצועיך, והוא אמר שהשורה שהכי אהב היא בכלל זאת על השמיים, בלי ציפור, זרים ומבוצרים. אבל מאז שאני איתך, הוא כתב לה במכתב אחד מתוך מאות המכתבים שלהם, השמיים לא זרים יותר. אני מסתכל בהם ויודע שגם את מסתכלת על אותם שמיים. ויש בהם שמש, וקשת ואת כל הציפורים.
קיויתי שתכתוב לי את "התבואי אלי", היא אמרה לו, זה הכי רומנטי בעיני, ואז הוא כתב לה אחרי שאמרה לו את זה, ובאמת היא באה אליו בלילה ההוא, ליל שבת, כמו בשיר, זה היה די בהתחלה, ההורים שלו יצאו לפגוש חברים, והם היו לבד בבית, והוא שׂם תקליט, והכין לה ארוחת ערב עם נרות ועם יין, והיא הרגישה איך שקשה לה לבלוע את הרוק וגוש של התרגשות ופחד יושב לה בבטן, והוא חיבק אותה חזק ואמר שהוא אוהב אותה, ובאמת אהב אותה אחר כך בשילוב מדויק של עדינות ושל להט וקשב.
וככה עברה השנה, ושוב היה קיץ, ובשבתות שהיו אצל הוריה אמה חתכה אבטיח קר, ומלכה שוב אמרה: קיץ כזה עוד לא היה פה. ואז הגיעו הסתיו והחגים, ובראש השנה הוא אמר לה: "אני רוצה שנתחתן. בואי נתחתן. אני רוצה לחיות אתך, לתמיד". והיא התרגשה ממש ושמחה ואמרה כן, אבל בוא נחכה, אחרי שנשתחרר, מה דחוף לנו עכשיו. וביום חמישי הם נסעו להוריה – רק לספר שהחליטו, שהם מתחתנים – ובשישי נסעו לספר להוריו, ולמחרת בשבת פרצה המלחמה. היא היתה אכולת דאגה וכתבה לו בלי סוף. כל שלושת השבועות האלו היא נשארה בבסיס וכשעמדה וכיבסה ביד את בגדיה ותלתה על החבל שאלתרו הבנות בכניסה לחדרים, היא חשבה על השורות שלהם: "התבואי אלי הלילה, כבסים כבר יבשו בחצר, מלחמה שאף פעם לא די לה – היא עכשיו במקום אחר", ובכתה, כי ידעה שלא די למלחמה, לא די לה, אבל היא לא במקום אחר, המנוולת, היא כאן, ממש כאן, והוא במלחמה, האהוב שלה, החיים שלה, מי שנותן לה שלוש נשיקות למזל ולברכה לפני שהיא נרדמת: אחת על כל עין ואת השלישית במצח, לסלק את כל המחשבות הרעות. והיא כתבה לו וכתבה לו, כמה שהיא מתגעגעת, כמה שהיא אוהבת אותו, שיחזור כבר. והוא ענה לה בשורות קצרות, עייפות, שלא כמו המכתבים שלהם של תמיד, אותם תיבל בסיפורים ובשירים ובבדיחות ובמלים רבות כל כך של אהבה. היא קראה את המכתבים שלו וחיפשה בין המלים הקצרות, הצבאיות, את המשורר שלה, הסופר שלה, את הנפש שלו, ולא תמיד ידעה אם היא מנחשת נכון את שעובר עליו, את שהתכוון. " ילדי איננו ילד עוד", היא חשבה ושרה לעצמה את השיר של חוה אלברשטיין שיצא שלוש שנים לפני כן: "ילדי איננו ילד עוד/ עיניו טובלות בתכלת עוד/ אך כבר במבטיו האש./ הוא שב אלי אחֵר כל כך/ שותק אבל זוכר כל כך/ מלים קצרות כמו קרב וכמו מוקש// אותו תלתל, אותו סנטר/ ובכל זאת משהו אחר/ משם מן הקוים נשקף/ הוא שב אלי עם חול נודד/ אבל את ילדותו איבד/ אי שם במוצבים ובמרדף....". שרה ולא ידעה מה שרה, כי הוא חזר אליה, כן, חזר! ונראה היה אותו הדבר עם אותן העיניים הטובות שלו, שעוד אז בכיתה, רק מבט עייף עייף, אבל אחר כך הבינה שזה לא רק המבט, אלא משהו אחר. היא ניסתה לדבר איתו, לשאול, מה היה שם, תספר לי, כמו תמיד שהשיחות שלהם היו מלאות פרטים, בכל הפרטים הקטנים, והמשחקים שהיו ממציאים לתיאור מצבים ואנשים; צריך להמציא דימוי אבל הכי מדויק שיש, לא בנאלי, מקורי, מפורט, ארוך. אז תגיד לי, הפצירה בו, זה היה כמו...; זה לא היה כמו כלום, הוא קטע אותה, אין לזה דימוי, עזבי, שום דבר שאת מכירה, שום דבר שהכרנו לפני זה. ה'עזבי' הזה היה חדש לה, צורם, חמוץ, כמו חלב שהתאריך שלו פג ולא שמים לב ובאים למזוג לקפה של הבוקר, בציפיה, ואז פתאום הטעם הזה. הוא התעצבן עליה על כל שטות, כשאמרה ושאלה, כששתקה וניסתה להניח לו, כשניסתה לספר משהו מהסיפורים המצחיקים של אסתי על כל הבחורים המשוגעים שהיא יוצאת איתם. וכל דבר היה מקפיץ אותו, אופנוע שעבר בכביש, טריקה של דלת. והיא רצתה להוציא אותו מזה, שיצא כבר מהמלחמה הזאת, שתהיה המלחמה במקום אחר, אז אמרה לו בוא, בוא נתחתן עכשיו, אין למה לחכות, בוא. ואמא שלה תפרה לה שמלה, ואסתי איפרה אותה עם אודם ורימל, והיא קנתה במיוחד מחרוזת עם כאילו פנינים ורצתה לכתוב לו משהו ולתת לו לפני, לקראת היום המיוחד שלהם, אבל כאילו פתאום נגמרו לה המלים. וניסתה לצחוק איתו, לצטט לו מאלתרמן: "האהבה היא תוך תוכו של התפוח, אבל בנישואין לוקחים את הקליפה", והוא חייך חצי חיוך, שבעצם היה רבע, רבע מהחיוך היפה שלו, הרחב, הצוחק.
ואחרי תשעה חודשים נולד להם הילד שלהם, היא היתה מאושרת, תראה כמה הוא דומה לךָ, תראה! ותפרה לו אוברול קטנטן עם רקמה של דובון וקנו מיטה ושידת החתלה ומוצצים ובקבוקים, והוא אפילו מצא עבודה בעיתון, והיא שמחה שיחזור לכתוב ככה והנה, הכל מסתדר. והוא חזר קצת לכתוב, אבל לא כל כך חזר לעצמו. לפעמים הרבע חיוך היה הופך לחצי, כשהבן שלהם עשה משהו ממש מתוק ושובב. והיא עשתה הכל כדי שיהיה מאושר, הילד שלהם, אין סיבה שלא. קראה לו סיפורים ושרה לו שירים לפני השינה, וכשהיה בן ארבע לימדה אותו לקרא ובשבתות הם נסעו לטיולים או לים ולקחו שמיכה של פיקניק וצידנית ופיתות עם ביצה קשה ופירות. והיא רצתה לכתוב יומן, לתעד את הימים, את ההתפתחות של הילד שלהם, כשיהיה גדול יוכל לקרוא, את כל החוכמות שלו יוכל לקרוא, אלו שהפכו את החיוך של אבא מרבע לחצי. אבל לא היה לה זמן לכתוב, היתה עסוקה בלבשל ולכבס ולגהץ ולקפל ולשטוף ולחבוש ולשיר ולהרדים ולהעביר את בגדי הקיץ למדפים התחתונים בקיץ ולהחזיר לעליונים בחורף, וכל ערב כשהוא חזר מהעיתון – להכין לו משהו אחר, שיהיה לו טעים, שיהיה לו טוב, והוא אמר תודה וחיבק אותה, ושתק רוב הזמן. והיא רצתה עוד ילד, ילדה אולי, כן, ילדה, ואמרה לו, והוא – לא, הוא עייף, אין לו כוח לעוד ילד או ילדה. אבל אני עושה הכל, ממילא עושה הכל, היא אמרה, בבקשה. זה יעשה אותי מאושרת, בבקשה. והוא הסכים אבל לא בחפץ לב, ואחרי שנולדה הקטנה היה נדמה לה שהרבע חיוך שלו קטן עוד לשמינית אפילו, כי זה היה בתקופה ששוב פרצה מלחמה. והוא הלך ללבנון, והיא עם הילד בבית ועם התינוקת, מחבקת, מרגיעה; אתה יכול לכתוב לאבא מכתב, היא אומרת לגדול, לצייר לו ציור. שיר, תכתוב לו שיר. גם היא רצתה לכתוב. אבל הרגישה שלמי תכתוב עכשיו, הלא החיוך שלו הוא כבר שמינית, הוא מישהו אחר ממי שכתבה לו את המכתבים ההם אז, לפני תשע שנים. והוא חזר, וחיבק את הילדים, והיה עוד יותר עייף ועוד יותר כבוי. היא קראה לילדים מספרי השירה, השמיעה להם כל יום בארבע את 'ארבע אחרי הצהריים', הלכה לאספות הורים, הכינה סנדויצ'ים בבוקר, וסלט וחביתה בערב, ואחר כך הלכה לישון לצדו, בודדה ושותקת, לפעמים מתכרבלת בגוף שלו בשנתו, מצטנפת.
והשנים עברו, הגדול מדריך בתנועה, בערבי שישי יוצא עם החברה שלו, ילדה מתוקה מהכיתה המקבילה, לסרט או לחברים. והנה הוא מסיים תיכון, בהצטיינות, האוצר שלה, אלא מה, וכל המורים משבחים. וצו ראשון, הוא רוצה קרבי, מה, ברור שקרבי. כל החבר'ה הולכים. ומה, לא תחתום לו? את חייבת לחתום, אמא. זה מה שאני רוצה. והיא חותמת. היד רועדת, אבל היא חותמת. זאת הדרך שלו, וזכותו. בשבתות היא מכבסת ומגהצת את המדים, ורוצה להטמין לו שם איזה פתק, בין הבגדים. תשמור נפשך, תשמור תשמור, מקיר נופל, מגג נדלק, מצל חשך, מאבן קלע, מסכין, מציפורניים. תשמור נפשך, אוצר שלי, תשמור תשמור. רק עכשיו רקמתי לך דובי על האוברול הכחול, אוצר שלי. היא רוצה לכתוב ולא כותבת. איזה בושות את עושה לי, אמא, הוא היה אומר לה, הפתק שלך נפל וכל החבר'ה ראו. והיא לא כותבת, רק מתפללת בלב. כל יום מתפללת בלב. והוא הולך לקצונה, ועוד מבצע ועוד מבצע ועוד מבצע. והלב שלה מתכווץ עם כל יום שכזה, רק תחזור לי בשלום, רק תחזור. והוא חוזר, עייף וסחוט. אני מרגישה שהוא לא אותו דבר, אומרת לה מיכל, החברה שלו. הוא לא אותו דבר, את שמה לב? ילדי איננו ילד עוד, איננו ילד, היא חושבת לעצמה. הוא שב אלי אחר כל כך. כן, אני יודעת, היא אומרת למיכל. כן. ומיכל מציעה פסיכולוג, והוא לא רוצה ללכת. לא, שטויות, זה יעבור. קצת הלם קרב, תכף יעבור ההלם – יִּשאר הקרב, הוא צוחק, מה אתן דואגות.
שבת אחרי הצהריים, הוא ישן. היא יושבת לידו בשנתו. רוצה ללטף את לחיו, נוגעת קלות. נזהרת שלא להעיר, הוא חייב להשלים שעות שינה.
על השולחן פיסת נייר ריקה. היא מרימה אותה. רוצה לכתוב לו על תוגת הצעצועים הגדולים של אלוהים, הירח והשמש, המאורות הגדולים, העצובים, שיש דברים שאין בכוחם להאיר. לגבי עולמות שכּבִים, היא חושבת, יכולת התאורה שלהם מוגבלת מאד, והלוואי ולך הם יאירו, הלוואי ולך, שלא יכבה העולם שלך, ילד שלי, אור שלי, אוצר, שלא יכבה. היא מחפשת עט, לא מוצאת. לא רוצה להעיר אותו, מוותרת.
נדמה לה שהיא שומעת טפטוף גשם, פותחת חלון. טיפות דקות יורדות. מהרדיו של השכנים נשמעת מנגינה חרישית וקולהּ של יעל לוי: "עד רדת הערב, גשם. הקשב לנשים בחלון. עד רדת החושך, גשם. הקשב לנשים הצופות בוילון. גם בתוכנו מחכה, שותקת, חלקת ארץ קטנה חרבה, והגשם שלנו אחר לרדת .הגשם שלנו טרם בא. גם לנו אדמה שמחכה למשהו מלמעלה. גם בנו יש אימה וזעקה למשהו פורח וכן הלאה...".
היא מיטיבה את השמיכה על גופו ושרה לו, כמו שהיה קטן, עד רדת הערב, גשם, עד רדת הערב, בבקשה, הקשב לנשים.
*
בעוד חודש, לקראת הסתיו, אפתח סדנת כתיבה ייחודית לנשים. אפשר יהיה לכתוב בה את אשר נכתב על מצע הנפש ברבות השנים ולא מצא את דרכו אל החוץ. אפשר יהיה ללוש את המלים, את הרגשות, לתור את חלקת הארץ של הנפש, למצוא לה שמות ומלים וקולות.
לפרטים ולהרשמה: http://tinyurl.com/k3clrfx
