על ה'קדיש' - בעקבות הקדיש של רחלי פרנקל על בנה
רות נצר | 6/7/2014 | הרשמו כמנויים
הקדיש הינה תפילה עתיקה, הנאמרת בארמית בבלית. תוכן התפילה הוא ביטוי לגדלות ה' ובקשה ששמו הגדול יתגלה ויופיע בעולם. מלות השבח וההלל הרבות הניתנות לאל הנורא והממית. שבח בלתי מובן ופעמים רבות אף מקומם את הנפש המתאבלת.
נראה לי שבתוך התרבות הדתית, בעת שמתו של אדם מוטל לפניו, חשוב לחזק את אמונתו של המאמין באלוהים. דווקא אז האמונה היא המאחז החשוב ביותר.
מנקודת מבט חילונית, ומנקודת מבט של הפסיכולוגיה היונגיאנית, פרוש הדבר שדווקא ברגע המשברי הזה, חשוב לחזק את האדם החווה את קיומו כחרס הנסדק והנשבר – על ידי אמונה בכוחות האלוהות הפנימית, בשלם הפנימי, דהיינו, בכוחות ובאחדות של העצמי האוחזים ומלכדים את הנפש. יתירה מזו, חשוב לחזק את האמונה בכוחות המיטיבים הפנימיים. על חיזוק העצמי, שהוא מלכות הנפש, בדמותו של מלך מלכי המלכים, כותב עגנון ברשימתו על הקדיש אחר מיטתם של הרוגי ארץ ישראל : "מתוך אהבתו שאוהב אותנו [מלך מלכי המלכים] ואנו מעטים, כל אחד ואחד מעמֵנו חשוב לפניו כלגיון שלם, לפי שאין לו הרבה להעמיד במקומנו. נפקד חס ושלום אחד מישראל באה פחַת בלגיונותיו של המלך ובאה תשוּת כוח כביכול במלכותו יתברך, שהרי מלכותו חסרה לגיון אחד מלגיונותיו ונתמעטה חס ושלום גדולתו יתברך. לפיכך מתפללים אנו ואומרים אחר כל מת מישראל יתגדל ויתקדש שמיה רבא. יגדל כוח השם ולא יביא תשוּת כוח לפניו יתברך, ויתקדש בעולמות שברא כרצונו, ולא נפחד על עצמנו... וימליך מלכותיה, שתתגלה ותראה מלכותו בשלימות ולא יתמעט ממנה חס ושלום בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל במהרה ובזמן קרוב, שאם מלכותו גלויה בעולם שלום בעולם וברכה בעולם ושירה בעולם ותושבחות בעולם ונחמה גדולה בעולם...וגדולתו גדלה והולכת ומתרבה ואינה מתמעטת לעולם....לפיכך נכווין את לבנו לאבינו שבשמים מלך ישראל וגואלו ונתפלל עלינו ועליו כביכול ...עושה שלום במרומיו הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל אמן" (עגנון שמואל יוסף. 1969. פתיחה לקדיש – אחר מיטתם של הרוגי ארץ ישראל. מתוך סמוך ונראה. שוקן).
שלום במרומיו – שלמות פנימית והתפייסות במרומיו ובישראל – אלו איחולים להשלמה פנימית (של העצמי) שמוקרנת על המציאות החיצונית. תפילת הקדיש נועדה אפוא לחזק את המלכות האינטגרטיבית הפנימית של נפשנו שלא ייתש כוחה. וכדי שלא ייתש כוחה של מלכות הנפש-העצמי חייבים להרבות במלות חיזוק והלל ההולכות וצוברות כוח כשהן מצטרפות זו לזו, עוד ועוד, ככוח שכנוע עיקש, כמו החזרה הסיבובית המבקיעה את חומת יריחו, ואת חומת המחיצה אל העולמות העליונים, בריתמוס קבוע וחוזר של תפילת הקינה, חזרה קבועה ריתמית כמו של קצב הלב והדופק, שהוא קצב החיים הטבעיים שהמוות הוא חלק טבעי בהם, ריתמוס אשר מעניק וודאות ונוחם, כמעט כמו שירי ערש.
בתפיסה הקבלית כל מלה ב'קדיש' מרוממת את שם האל ("יתגדל ויתקדש שמיה רבא", כלומר, יתגדל ויתקדש שמו הגדול), ואת עלית הנשמה של הנפטר ממדרגה למדרגה. שם האל שאותו יש לרומם הוא השם המפורש, שהאמינו שהוא לא רק יצוג האל אלא גם בעל כוח מרוכז של האלוהות ובעל משמעות מקודשת ומאגית. המקובלים ראו צורך לחזק את השם המפורש, שמרוב קדושתו הוא אסור בהגיה, על ידי התרכזות בכל הספירות כדי לחברן יחד וכך להשיב את האל לשלמותו.
נראה לי שתפקידו של הקדיש לחבר את המוות עם הקדושה, וכך לאפשר את המהפך (טרנספורמציה אלכימית) בנפש כשהמוות נגאל מהדמוני, המאיים, המסריח, המפרק, המדכא, המשפיל, הרע והטמא, ועובר אל ממלכת הקדושה. עניין זה התבהר לי כשבפליטת פה (בשיחה עם אבי חדשים אחדים לפני מותו) אמרתי 'קדיש' במקום 'קידוש' – שהיא תפילת קדושת השבת, והתחלחלתי מקרבתן של שתי התפילות. התחלחלתי עוד יותר כשאבא מת בשבת.
למעשה גם הטומאה וגם הקדושה הן אנרגיות ארכיטיפליות מסוכנות שנאבקות תמיד על נפש האדם, קל וחומר בשלב מיתתו, קל וחומר על נפש הנותרים המתאבלים. לכן יש צורך בהגנה מפניהן ולכך משמש טקס תפילת הקדיש ואל מלא רחמים.
נציין גם שתפילת הקדיש מחייבת מניין של עשרה אנשים, וכך מודגשת התמיכה החברתית ההכרחית במתאבל.
מעניין שתפילת הקדיש, כמו תפילת כל נדרי, שתיהן נאמרות בארמית, בשפה קדומה ששומרת את האיכות של הלא-מוכר, הלא-מובן, של המסתורי הגדול. באיזשהו אופן, נראה לי שדווקא בשל האפקט המיצלולי והריתמי של השפה האחרת וכוחה הפיוטי, ובשל העובדה שהשפה השירית פועלת תמיד על שכבת הנפש הלא מודעת – תפילות אלה משמשות כעין תפילת השבעה בעלת אפקט היפנוטי-מאגי, כמתווכות בינינו ובין הלא-נודע, הלא-מודע, הזר, האחר, המאיים, הנורא, הגדול, האלוהי, האינסופי והקדוש. התיווך הזה מתאפשר מתוך הכוח המאגי של התפילה, שנחווה ככוח השפעה-השבעה תאורגי (השפעה על האלוהות) על המציאות בעולמות העליונים ובעולמות הפנימיים בנפשנו אנו (השבעה עצמית, סוגסטיה עצמית, מאגיה עצמית). דווקא בעת חוסר האונים מול המוות ניתנת האופציה הסמלית-ממשית לתחושת תפילה אקטיבית משפיעה בעולם, אקטיביות של עשיה (של כוחות אגו) שפודה מחוסר האונים מול הסופיות המוחלטת, ושמגמתה להשפיע ולחזק את האמונה בכוחות המיטיבים המקודשים בנפש ובעולם (כוח העצמי).
אני כותבת כאן על מה שחשתי בעת תפילת הקדיש בלוויה ובאזכרות של הורי מנוחתם עדן. תפילת הקדיש פעלה עלי, כפי שהיא בוודאי פועלת על כולנו, במקצב ריתמי מחורז בתבנית חוזרת ריתמית וטקסית של מלת עתיד: "יתגדל ויתקדש...יתברך וישתבח ויתפאַר ויתרומַם ויתנשֵא ויתהדַר ויתעלֶה ויתהלַל שמה דקודשה בריך הוא". תבנית זו מעניקה תוקף לעתיד להתרחש בָּשֵם האלוהי (השם המפורש) בעזרת התפילה. זו תבנית שצוברת עוצמה ותאוצה ממלה למלה, כמו בטור גאומטרי, כמו עליה רוחנית בסולם המוסיקלי ובסולם אלוהים, כמו במוסיקה של באך, כשמלה נאחזת במלה, על ידי וו החיבור, שמחבר ותופר את המלים כמו את הנפש, כמו תכי רקמה, שאלמלא כן תתפרק הנפש, וכך מחזקת אותה ומטפסת בה לעלות מעלה.
ובהמשך תבנית חזרתית דומה – "ברכתא ושירתא תושבחתא ונחמתא". דווקא משום שהקרקע נוטה להשמט נוכח המוות, התפילה הזו, בתבניתה הסדורה והקצובה מארגנת את הנפש הנוטה להתפורר, מאשרת את קיומו של האינסופי נוכח הסופי, מחזקת את תשתית הוודאות והמוחלטות של האלוהות, של כוח התפילה, ושל המשמעות שיש לעשיה הדתית המתפללת. האמונה הדתית, כך סבורים, נוצרה נוכח תודעת המוות.
הטקסט הופך לטקס והטקס לטקסט שמנסה לשלוט באימה דרך המלה המקודשת בכוח המצלול הריתמי.
*
שני שירים על קדיש שכתבתי, מתוך ספר השירים 'קדיש לאבא' :
קַדִּישׁ
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ
בְּעוֹלָם שֶׁבָּרָא כִּרְאוּת עֵינָיו
וְלֹא טַחוּ עֵינָיו מֵרְאוֹת
אֶת הָרַע
(גַּם אֶת הַיֹּפִי רָאָה)
וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵי –
וְלֹא רַק אֶת מַלְכוּתוֹ שֶׁלּוֹ
כִּי אִם יַמְלִיךְ
וִיגַדֵּל
וִיקַדֵּשׁ
אֶת נִשְׁמַת מִי
שֶׁבְּיוֹמוֹ וּבְחַיָּיו
לֹא גִּדֵּל
לֹא טִפֵּחַ
לֹא נִשֵּׁק
לֹא חָס
לֹא חָמַל
וְלֹא הָיָה לוֹ כְּיֶלֶד שַׁעֲשׁוּעָיו
כָּל אֵלֶּה יַעֲשֶׂה נָא עַכְשָׁו
וְיֹאמַר לוֹ
תִּשְׁבְּחָתָא
נְחָמָתָא
וְיֶאֶסְפֶנּוּ אֶל חֵיקוֹ כִּבְנוֹ יְחִידוֹ
אֲשֶׁר אָהַב
קַדִּישׁ בַּת
גַּם אֲנִי רָצִיתִי לְהַגִּיד קַדִּישׁ
גַּם אֲנִי רָצִיתִי לְהַגִּיד קַדִּישׁ
גַּם אֲנִי רָצִיתִי לְהַגִּיד קַדִּישׁ
וְלֹא נָתְנוּ לִי
וְאָמַרְתִּי קַדִּישׁ
וְאָמַרְתִּי קַדִּישׁ
שְׂפָתַי נָעוֹת –
קוֹלִי לֹא יִשָּׁמַע.
וְאָמַרְתִּי קַדִּישׁ
אָמַרְתִּי קַדִּישׁ
קוֹלִי יִשָּׁמַע
