עוד מבט על הסרט 'נימפומנית' של פון טרייר
רות נצר | 21/6/2014 | הרשמו כמנויים
פוסט זה מציע קריאה שונה מזו של שמואל ברנשטיין בבלוג שלו, וממבט אחר:
לפני 15 שנה כתבה קתרין דנב ביומנה על צילומי 'רוקדת בחשכה' עם השחקנית ביורק והבמאי לארס פון טרייר. האווירה היתה מתוחה בצילומים התובעניים, אך למרות חילוקי דעות אמנותיים קשים ומתח נפשי, ביורק לא נטשה את תפקיד הבכורה שלה כשחקנית בסרט קולנוע ולא פרשה מהסרט. דנב לא הצליחה להבין למה. "אני די מופתעת; אני יודעת, כי היא סיפרה לי, שהיא סבלה מאוד ושלארס לחץ עליה בצורה בלתי נסבלת", כתבה דנב ביומנה "למה היא לא אמרה לו אף פעם 'לא' או 'די'?" זו לא תגובה יוצאת דופן לסרטיו האחרונים של פון טרייר, שבמרכזם כוכבות שנותנות את כל כולן בתפקידים תובעניים ביותר. גיבורה טיפוסית של פון טרייר עוברת למשל התעללות בעצם העובדה שהיא משחקת תפקיד קורבני קשה.
גיבורות סרטיו של פון טרייר מתמסרות לגורל של קורבנות והתעללות שהן נענות לו או בוחרות בו ( החל ב-סרט 'לשבור את הגלים', בו הגיבורה מתמסרת לחבורת גברים שמתעללים בה עד מוות מתוך אמונה שכך תציל את אהובה החולה, מה שאכן קורה).
בסרט נימפומנית האשה היא ג'ו (שרלוט גינסבורג) שבפתח החלק הראשון נמצאת מוכה, חבולה ושותתת דם בסמטה, על ידי גבר מבוגר בשם זליגמן (סטלאן סקארסגארד). זליגמן לוקח את ג'ו לביתו, ושם, כשהיא חצי שוכבת וחצי יושבת במיטה, לבושה בפיג'מה גברית, שמעניקה לה מראה ילדותי ותמים, מכוסה בשמיכות, אוחזת בכוס משקה שהוא מעניק לה, ג'ו מתחילה על פי בקשתו של זליגמן לספר לו את נפתולי חייה כנימפומנית שלעתים שכבה עם עשרה גברים באותו יום (באחת הסצנות בסרט מביעה ג'ו את התנגדותה להגדרה "מכורה לסקס"; "אני לא מכורה לסקס, אני נימפומנית", היא מכריזה בכעס). ג'ו וזליגמן הם שני הפכים קיצוניים. זליגמן, גבר ממוצא יהודי, מגדיר את עצמו כא־מיני; הוא בתול וחי חיים נזיריים בדירה שנדמית כחלל בספרייה או במנזר יותר מאשר כדירה שמישהו חי בה. הקשר המתהווה בינו לבין ג'ו הוא זה של וידוי, שבו ג'ו היא המתוודה וזליגמן הוא זה שמאיץ בה ברוגע וסבלנות לפרוס בפניו את ספור חייה הפרוורטי שהובילו אותה למיטתו. מדירתו של זליגמן יוצא הסרט לסדרה של פלאשבקים הבונים את סיפורה של ג'ו המספרת לזליגמן במהלך לילה ארוך את סיפורה.
כמה דברים מטרידים בסרט הזה. מסופר על אשה שמילדותה מכורה למין, ללא כל אפשרות שלה ושלנו להבנה ביוגרפית-פסיכולוגית את מניעיה, ומה גרם לכך. אמנם מסופר על אמא קרה מנוכרת ואבא חם. זה בהחלט לא מספיק. מסופר על קשר חם ומיוחד עם האב חובב עצים, שמלמד את בתו לאהוב עצים ומספר לה על עץ הנשמה שלו. מה לכך ומה למותו במחלה בהמשך ולספור חייה של הבת? ומדוע קשר עם אב חם לא מאפשר לה קשר טוב עם גברים? האם האב מדבר איתה על אהבתו לעצים ואינו קשוב אליה ולעולמה? אין לדעת. יש הרגשה של העדר צידוק – הן פסיכולוגי והן קולנועי – לנרטיב של ספור חייה.
מה עושה אותה כל כך לקויה רגשית, מנוכרת, נטולת כל מודעות עצמית, מקיימת סקס אובססיבי התמכרותי למען סקס מבלי להנות ממנו? מה יוצר את ההתמכרות עד כדי ליקוי ביכולת לרגש אמהי והזנחת ילדה? מה מביא אותה לבחור בלהיות קורבן להתעללות פיזית קשה אך ורק כדי לחוש אורגזמה? למה אורגזמה היא הדבר החשוב ביותר? האם משום שאיבדה את היכולת לאהבה אנושית הדדית? אין לה שום קשרי חברות ומשפחה. האם ההתמכרות למין נועדה למלא את הריקנות ואי היכולת לאהוב? נראה שכשהיא מבקשת מהגבר שלה שוב ושוב למלא את כל החורים שלה, היא מבקשת למלא את החללים הריקים בנשמתה.
בגיל 15 היא פונה אל בחור שהכירה ומבקשת ממנו שיבתק את בתוליה. הוא עושה זאת מייד, באופן מכני ומנוכר, כמו אונס, מכאיב ביותר. והוא הגבר היחיד שהיא מצליחה לאהוב במהלך המשך הסרט ואיתו יש לה קשר שמבוסס על מיניות אינטנסיבית למרות שאינה מצליחה להנות מהמין. שבהמשך יהיה היחיד שהיא תאהב. אולי נוצר כאן מההתחלה חיבור בין מין, אלימות וניכור רגשי. אבל מה הביא אותה לבחור בחיבור כזה?
האלימות שהיא מתמסרת אליה הופכת לאלימות סדיסטית שלה כלפי אחרים. בתוך ההתנהגות הפסיכופתית המחריפה והולכת שלה עולים מדי פעם רגעי אמפתיה אנושיים שאף הם אינם מובנים מתוך האישיות הבלתי מובנת שלה.
היא מספרת על חווית אורגזמה ספונטנית (שהרופא הגדיר כפרכוס אפליפטי) בגיל 12, שמתוכה חוותה חוויה מיסטית והתגלות של דמויות נשיות קדושות, אחת מהן היא מזהה כמדונה עם בנה. מה המשמעות של התגלות זו במהלך חייה? אין כל הסבר. לג'ו אין שום ממד רוחני ורליגיוזי בנפשה. גם בסרט 'לשבור את הגלים' יש התגלות של מריה בשמים. התגלות זו מאשרת את הקורבנוּת עד מוות של הגיבורה כהתמסרות נוצרית לסבל למען גאולה. האם זו גם המשמעות של ההתגלות כאן? ג'ו מספרת עליה ואינה מייצרת חיבורי תובנה בין חווית ההתגלות להמשך עלילת חייה.
זליגמן מסביר לה שדמויות אלה אינן מריה ואינן קדושות אלא הן דמויות של הזונה הגדולה מבבל ודמות נשית היסטורית הידועה כנימפומנית. הסבר זה יכול לתת כעין הסבר גורלי לבחירה הלא-מודעת שלה כנימפומנית אף שכלל לא ידעה שזו משמעות הדמויות.
זליגמן (שלא ברור לנו למה כיהודי הוא קרוב במיוחד להקשרים הנוצריים) מדבר על הכנסיה הקתולית שענינה בסבל, ביסורי ישו בדרכו לצלב ובצליבה ואז ג'ו מספרת על התמכרותה מבחירה להתעללות של גבר בה שמכה את אחוריה ברצועת עור וחבלים עם קשרים. אולם אין להתמכרותה זו לסבל סדומזוכיסטי כל סיבה ומשמעות, פרט לצורך שלה להגיע לאורגזמה בעת האלימות בה. אני נזכרת כאן בדיווחי נזירות מיסטיקניות מימי הביניים שהזדהו בחזונותיהן עם ישו וחוו את יסוריו הגופניים מתוך אקסטזה, כולל פצעי הסטיגמטה של המסמרים בידיו- בידיהן הזבות דם (ראו את פסלו של ברניני – האקסטזה של תרזה). ההבדל הוא שלג'ו אין כל הזדהות עם ההתמסרות המיסטית הרוחנית הדתית כזו. לכן הרגשתי היא שהשימוש של פון טרייר בהקשרים הנוצריים הוא מעוות וחולני, ואינו מאפשר הבנה של סיפורו.
הבעת פניה של ג'ו מנותקת רוב הזמן. לכן, וכנראה גם בשל חוסר האפשרות לייצר רצפים של תובנה להתנהגותה, יש לי קושי לחוש אמפתיה כלפיה, אפילו באותם רגעים של סבל שהיא חשה. יש לי קושי להאמין לתחושותיה. אפילו כשהיא טוענת מההתחלה שהיא רעה כי עשתה רע לאנשים, קשה לחוש שהיא מתכוונת לזה. בזמן אמת הרי כלל אינה חשה כך.
אני משערת שתגובתי המרוחקת היא גם התנתקות שמזדהה עם ההתנתקות של גיבורת הסרט, וגם התנתקות מתגוננת בפני תחושת הסלידה והזוועה שהסרט הפעיל בי. התנתקות שאיפשרה לי להמשיך לצפות ולא לעזוב את הקולנוע באמצע ההקרנה.
אני רוצה להתייחס כאן ליחסים בין ג'ו לזליגמן כיחסים אנלוגיים ליחסי מטפל-מטופל:
ג'ו שוכבת במיטה והוא לידה מקשיב ורק מדי פעם שואל הלאה, ובעיקר משתדל להבין ומבטא מעין אמפתיה, אם כי אינו מזדעזע מהאכזריות הנוראה שהיא מביאה על עצמה ועל אחרים במו ידיה. הוא גם מביא פרשנויות, אולם אלה אינן פרשנויות פסיכולוגיות אלא אנלוגיות מתחום התרבות – מהספרות, התאולוגיה, המוסיקה, שהוא כל כך בקי בהם על חשבון העדר התנסותו בחיים עצמם. לעתים יש הרגשה שהוא מגיב אינטלקטואלית ושהוא מנותק מהחיים ומרגשות ולכן יצירות התרבות הן האסמכתא היחידה שלו להבין אותה. האם אפשר להיות מטפל שמבין נכון ללא השתתפות בחיים עצמם? גם לא ברור למה הוא מתואר כיהודי כשלמעשה הוא בעל עניין וידע רב בנצרות, והתמונה היחידה בחדרו היא של המדונה עם התינוק. ג'ו היא היפוכה של המדונה.
מההתחלה ג'ו מצהירה על היותה רעה. אנחנו עדיין לא מבינים מדוע. רק בחלק השני נבין זאת. היא באמת רעה ומתעללת. המודעות שלה בהיותה פוגעת באנשים היא רבת חשיבות לתהליך ריפוי אפשרי. אולם זליגמן מההתחלה מתנגד להצהרתה זו. כמטפל ( שחושב שכך הוא מטפל טוב) בעל רצון טוב הוא כנראה רוצה לשקם את ערכה העצמי, ומתוך הנאיביות שלו וההכחשה שלו את הרוע ואולי את הרוע שלו עצמו, או הפחד שלו מהרוע האנושי שאולי גם בגללו הוא חי חיים מסוגרים – הוא מסרב לטענתה שהיא רעה. זו טעות טיפולית. כמובן שסיטואציה כזו בעיתית מאד בטיפול. מלכתחילה איננו יודעים אם הצהרות כאלה של מטופלים הן הצהרות של בקורת עצמית קשה שמבטאה סופראגו אכזרי כלפי עצמם, או שמא ביטוי למודעות חשובה, שהיא המניע למוכנות להתבוננות עצמית לעומק ולשינוי. לכן מתבקש להעמיד את הטענה הזו להסתכלות משותפת מבלי להכחיש אותה מייד.
הוידוי עצמו לא מביא אותה לתובנה כל שהיא של חייה, אולם ההיבט הקתרטי של הווידוי, ואולי ההתנסות המשמעותית לראשונה בחייה בהקשבה מכילה ומקבלת, מאפשרים לה בסופו להגיע להחלטה להשתנות, והיא מסיימת את ספורה בהחלטה להתנזר ממין ולהתחיל חיים חדשים.
ודווקא כאן מאכזב אותנו זליגמן "המטפל". האיש שמנוזר מהחיים נשאב אל ספור חייה, כמטפל מציצן שניזון מספורי חיים הרפתקניים, יצריים וקיצוניים של המטופלים שיעניקו עניין ולהט לחייו השגרתיים בעליל. מתברר שסיפוריה האכזריים ומעוותים עוררו אותו מינית סוף סוף. כן, זה יכול לקרות גם לצופה בסרט וגם למטפל. אלא שזליגמן אינו כובש את יצרו והוא מנסה לבוא עליה בשנתה. לא רק שהוא מתעלם מהצהרתה על החלטתה להמנעות ממין, אלא הוא מנצל את מצבה התלותי החלש, משתמש בה כאוביקט ולא כאשה ליצור איתה קשר רגשי-ארוטי הדדי. בכך הוא בוגד בעמדתו האמפתית וה"טיפולית".
מתרחש כאן מה שקורה לעתים כאשר מי שעבר אביוז-ניצול משחזר את הניצול הזה גם במפגשים אחרים, כולל במפגשים עם מי שאמורים להיות סוכני ריפוי.
זליגמן גורם לה במעשהו לירות בו ולהרוג אותו ולממש את החטא הגדול שהצליחה להמנע ממנו עד כה. כמו גרייס, גיבורת 'דוגוויל' של פון טרייר, שבסוף הסרט יורה בגברים שהתעללו בה, גם כאן הסרט מסתיים ביריה של הגיבורה בגבר. אלא שבניגוד ל'דוגוויל' לא הגברים התעללו בג'ו אלא נפשה שלה.
לכן לדעתי אין לראות בסיום הסרט מחאה פמיניסטית נגד העולם הגברי כמו בדוגוויל. גם לא התקבלו על דעתי דבריו של זליגמן שמנסה להסביר לג'ו את התנהגותה הפתולוגית כרשות שהיא לוקחת לעצמה בשם כל הנשים בכל הדורות לחיות את המיניות שלה. ההיפך, לדעתי היא עדיין כלואה בקומפלקס הנסיכה שמחפשת את הנסיך שיגאל אותה. היא שוגה לחשוב שרק הוא יוכל למלא את החורים בנפשה, ולא מבינה שעליה המלאכה לצאת למסע למימוש עצמיותה ולגאולת נשמתה.
האם פון טרייר הידוע כמעורער בנפשו מנסה לירות במטפל שלו?
אולי האנלוגיה ליחסי מטפל- מטופל היא במכוון ואולי מבלי דעת , ואולי היא באירוניה ואף בקרקטורה מכוונת ואף מרושעת כלפי יחסים אלה, מתוך הצגת אי אפשרותם לרפא ולגאול. הרי כבר בנסיון של ג'ו להסתייע בטפול קבוצתי היא מוחה נגד מה שהיא מכנה "האמפתיה המזויפת" של המטפלת.
אצטט כאן מתוך מה שכתבתי בספרי 'ה'קולנוע מטפל בנו':
"הקולנוע הוא אפוא כמו מטופל המנסה את המטפל, בודק אם יעמוד בהתנסויות, במבחנים, בציפיות ובפיתויים שהוא מציב לפניו ו"מעניש" אותו על כישלונו כשהוא מתאר אותו כמופרע אנוּש. כך הוא גם כהורס את המטפל ונוקם בו על הנזקקות כלפיו, על שאינו עומד בציפיות הגבוהות להתכווננות אמפתית מדויקת למטופל, על שאינו מעניק את המעורבות הטוטלית הראשונית שרבים משתוקקים לה ועל שאינו עומד בציפיות של ההשלכות הארכיטיפיות האידיאליות. ייתכן שהקטנת המטפל והכפשתו נועדו להפחית הן את הקנאה במטפל והן את רגשות הנחיתות הנלווים לאידיאליזציה כלפיו. אז האידיאליזציה של המטפל הופכת להכפשה, כשהמטפל שקודם לכן היה המטפל הנבחר הנערץ, מתגלה לצופים כמי שחייו תפלים, או חולה בנפשו, ואפילו פושע וכמי שעיסוקו בטיפול באחרים הורס אותו". ( רסלינג. 2013. עמ' 91).
