ילד מזדקן - שני סרטים וספר
פרופ. עמיה ליבליך | 2/4/2014 | הרשמו כמנויים
סרטי קולנוע וספרות יפה של העשור השני של המאה שלנו מרבים לעסוק במבוגרים ואפילו בזקנים (גם רות אלמוג ב"הארץ" כתבה על כך לאחרונה). אולי מעידים תוצרים תרבותיים אלה על ירידה בהדרת הזקנים, או במה שמכונה היום גילנות. אלא שביצירות שבחרתי להתייחס אליהן אין התמונה חד משמעית כלל וברור שזה מה שמעניין בהן.
גיבורו של הסרט האיטלקי עטור הפרסים "יפה לנצח" - שיש בו הרבה מהשפעותיו של פליני - הוא ג'ף גמברדלה, גבר מקסים (שהיום היו יכולים לכנותו "חתיך הורס") שמלאו לו זה עתה 65. הוא אמנם צעיר בהרבה מנזירה קדושה קתולית בת 102 שנרדמת לילה אחד על ריצפת חדרו, אך הוא עצמו מתמודד לאורך כל הסרט עם גילו המתקדם. החיים הנהנתניים שהוא מנהל, ישן ביום וער לחיי הלילה הצבעוניים של רומא, אינם מספקים אותו יותר. כקוהלת הוא אומר "הבל הבלים הכל הבל". הוא מסתובב בעירו, גבר אלגנטי במבחר תלבושות ססגוניות הנהנה לבזבז את הזמן, פוגש אנשים שונים, עובר באתריה ההיסטוריים של עירו, ורואה הכל בעיניים בשלות מניסיון חיים וציניות עד בלי די. במקצועו הוא עיתונאי ידוע, שבעברו כתב רומן אחד ויחיד, שנחשב להבטחה גדולה. שוב ושוב שואלים אותו מדוע לא כתב רומנים נוספים, והוא מתחמק מתשובה. רק לנזירה הישישה, השואלת אותה שאלה, הוא עונה: "לא כתבתי יותר משום שלא מצאתי שוב את היופי" (כך בערך). במילים אחרות - לא הייתי מוכן להתפשר על סוג ב'. בין הדיאלוגים המבריקים שהוא מקיים עם הדמויות החולפות על פנינו במהלך שעתיים וחצי של הסרט, לקחתי אתי למזכרת את הדיאלוג הבא. כשג'ף מטייל באחת הכיכרות הקסומות של רומא, עם ידידה מבוגרת מחוג מכריו בשמלה לבנה מתנפנפת, הוא שואל אותה לפתע: "תגידי, שכבנו פעם?" והיא עונה: "לא, כמובן שלא". ואז הוא משיב בחיוכו החכם: "כמה נפלא, אם כן יש משהו לצפות אליו בעתיד".
אם התמונה של "יפה לנצח" היא קולקטיבית, תמונה של חברה, של עיר, גלריה של טיפוסים - בסרט השני, הסרט הצרפתי "לפני החורף", מופיע לכאורה סיפור עלילה אישי ביותר. גם כאן מדובר בשכבת היפים והעשירים, אלא שעושרו של הגיבור בסרט זה, פול, כרוך בעבודה יומיומית קשה ותובענית של מנתח מוח בכיר, המבלה את כל ימיו בבית החולים. הוא חי לכאורה חיים יפים עם אשתו מזה 34 שנה, בן יחיד ונכדה אחת, בוילה מודרנית רחבת ידיים בתוך גן ויער קסומים. כלום לא חסר לו? אך זה הרקע להופעתו של "משבר אמצע החיים" קצת באיחור, כשהוא מתקרב לגיל 60 (אם יש מוקדם ומאוחר בעניין זה, ואם המושג לא התיישן לגמרי). ואז הוא נתקל בבחורה צעירה ומוזרה מאוד, ואת היתר תגלו בעצמכם בצפייה בסרט. השעמום, השיגרה, השחיקה, היד הרועדת בזמן הניתוח לפתע - כל אלה מוצאים את ביטויים בפרופיל הפסיכולוגי הרגיש הזה. אלא שפול אינו יודע לחוות את החופש והשחרור וליהנות מהעדר המסגרת כפי שמצליח לעשות גיבורנו האיטלקי. וכמו בקולנוע, גם לפול קסם משלו, אף על פי שאיננו בחור צעיר כגיבורי הסרטים הרגילים. יש חיים והתפתחויות מעבר לכניסה לבגרות, ידעתם?
ומכאן אני מגיעה לגיבורו של הספר האחרון של חיים באר, גדעון, איש מוסד, מרגל-לשעבר בכוחות האופל הישראליים. הוא בן 70, גימלאי המנסה לכתוב רומן ראשון, ומוצא לו מדריכת-כתיבה, אלמה, הצעירה ממנו בכ-30 שנה. בין השניים מתפתח רומן, שעל פי דמויותיהם של שני הגיבורים נראה בעיני בלתי סביר בעליל. הוא כפייתי, טרחן, יבש, ומאריך לדבר, והיא דעתנית ושתלטנית. שניהם מדברים המון ומפגינים ידע עצום (של המחבר, כמובן) אך לעניות דעתי ממש לא ברור איך בכלל הם מוצאים את הדרך למיטה יחד. מה שחזק ברומן הזה הוא העיסוק בנושא הכתיבה. גדעון ואלמה הם בעיני שתי פנים של חיים באר: זה המחפש נושא לרומן חדש וחזק וסובל לעתים מעכבת היוצר מחד גיסא, וזה המלמד המחונן שמתווה כאן אימון חשוב ומפורט בכתיבת רומן, מאידך גיסא.
יסלחו לי קוראי הגברים, זוהי אולי התנשאות נשית מצידי, אבל כל אחד משלושת הגיבורים הללו הוא בעיני 'ילד מזדקן', כמילותיו של השיר הידוע של להקת כוורת. אחד מתגעגע לאימו, אחד לבחורה הראשונה שנשק לה והשלישי רודף צללית חומקת של אשלייה גמורה. אולם, יש בדימוי הזה יתרון גדול, כמובן - אם אתה ילד, ואפילו מזדקן, חייך עדיין מתפתחים ומשתנים, וזה עדיף בהרבה על סגירות וקיבעון.
