ביצת עין | תמי קויפמן
חברי הקהילה | 4/2/2014 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
אני חוזרת מבית ספר לסבתא. סבתא מטגנת לי ביצת עין, עם צ'יפס בצד. תהיה גם פרוסת לחם שחור. אולי הפעם היא תוותר לי על הקשה? ואם לא?
אז...אז אני אחשוב על זה אחר כך.
כבד לי בגב מהילקוט, פעם אבא היה לוקח אותי על הכתפיים לגן, והייתי שומעת את הנשימות שלו עולות ויורדות, יורדות ועולות, מהמאמץ, אבל אני, בכלל לא היה אכפת לי מהכתפיים, לא רציתי שיפסיק כי אהבתי לשמוע את הנשימות שלו ליד האוזן שלי, ככה כל הדרך באותו הקצב הייתי נושמת איתו, באותו הקצב, שנינו באותו הקצב שרים שיר לעולם. אני זוכרת את זה טוב, אבל היום הוא, הוא, הוא ...
אני אחשוב על זה אחר כך
סוף סוף אני מגיעה לבית של סבתא. הביצה כבר מחכה לי והעין מסתכלת עלי. אני מסתכלת עליה בחזרה ושתינו שותקות. גם סבתא שותקת. "סבתא. טיגנת לי ביצת עין" אני אומרת לה ולועסת. "את ילדה טובה, ילדות טובות לא משאירות בצלחת" היא אומרת ואני בולעת בביסים קטנים קטנים את כל הלבן ומשאירה את העין לסוף.
בצלחת נשארה פרוסת לחם עם הקשה וציפס. "סבתא, אפשר לצאת קצת לחצר?" אני שואלת. "קודם תגמרי את הצ'יפס". במהירות שיא אני כבר בחוץ לא לפני שאני נפרדת מהעין, מבטיחה לה שתיכף אני חוזרת.
בחצר סבא יושב על ספסל וקורא לי: "תמר, בואי בואי, תראי" אני מתקרבת ונוחתת ישר על פרפר ענק שיושב לסבא על היד, "סבא, אתה קוסם, אתה קוסם סבא" גם אני רוצה פרפר על היד: "בוא אלי פרפר נחמד, שב אצלי על כף היד, שב תנוח אל תירא, ותעוף בחזרה, בוא אלי..."
מרחוק אני שומעת את העין קוראת לי לחזור אז אני חוזרת והפעם סבתא מסתכלת עלי, ואני מסתכלת על העין שמסתכלת עלי ועל סבתא. ושוב כולנו שותקות. "תגמרי קודם את הקשה"
"אבל אני לא..." "קשה? לא זורקים אוכל, אף פעם לא זורקים אוכל, תגידי תודה שאת לא באפריקה"
העין שלי מתביישת ואני אומרת לה תודה, תודה שאנחנו לא באפריקה תתארי לך שהיינו באפריקה, ובכלל איפה זה אפריקה?
אחר כך אני כבר אשאל את סבא, סבא שלי שיודע הכול, מהספרים של איך קוראים לזה באנגלית? geographic משהו, לא זוכרת, עוד רגע, אחרי שאני אבלע את הביס האחרון של הקשה אני ארוץ אליו אל סבא.
אבל אחר כך כבר נהיה מאוחר ושוב לא זכרתי לשאול אותו על אפריקה, ורק זכרתי את הפרפר ושמזל שאני לא באפריקה.
