פוטו-רצח | סיפור קצר מאת שלומית מירון
חברי הקהילה | 20/12/2013 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
מה הביא אותה שוב למקום המאוס הזה, מעמת אותה עם דהירת החיים שבקרוב תהפוך אותה לסבתא. איך מוחקים את המראות האסורים שמשתלטים לפתע על מסך נשמתה, מאיימים להעיר מתרדמת נסיכה אבודה בת שתים־עשרה שאיש לא גילה. כל כך הרבה פעמים קיוותה שהמקום הזה ייהרס ויבנה במקומו חדש, יִמְחַק מעל פני האדמה את התזכורת למציאות שהתרחשה כאן לפני כל כך הרבה שנים.
אך כמו להכעיס עומדת החנות הישנה הזאת, שמחליפה שוב ושוב בעלים ומוצרים. קירותיה מתקלפים, ריח שתן עז מגיח מאחוריה. זהו כנראה המקום האחרון בעיר שבו אפשר להפריש הפרשות בפומבי בלי שאף אחד יֵדע, בלי לשלם מחיר. באים אלו שבאים, מטילים את מימיהם, מפרישים את צואתם ובשקט חוזרים להלך בין האנשים. כשיעברו שם שוב, יכה בהם גל הסירחון והם יאטמו את אפם, כמו כולם, ויעברו למדרכה שממול. רק בעלת החנות תישאר כאן בלית ברֵרה, תיישר ותדגיש את השלט "שברת - שילמת", אבל תְפנה מכאן בערב שברי פסלונים קטנים שאף אחד לא ישלם עליהם חוץ ממנה. אולי, יום אחד, כשיהיה לה כסף לקנות מצלמה נסתרת, היא לא תצטרך להמשיך לשאת במחיר.
ההורים שלה קראו לו - כמו גם לחנות שלו - פוטו סבא. יאל'ה, הולכים לפוטו סבא לפתח את התמונות מפּוּרִים. אוסף רגעי חיים עליזים פוסעים בדרך אל האור, לחיי שמחה לנצח. מה היה שמו האמִתי או שמה של החנות - היא אף פעם לא ידעה. חנותו הייתה חנות הצילום הכי ותיקה בעיר. היא אהבה להגיע לפוטו סבא והיא אהבה לצלם ולתעד.
האיש הקשיש העביר בידיו הגרומות את סלילי הנגטיב והבטיח לה שבתוך שבוע תדע מה קלטה מצלמתה. האם הצליחה ללכוד את מבטו האוהב של אביה בלי לטשטש, את תנועת כלבה באוויר מול הכדור שהונף לעברו, את נפנוף חצאיתה המתבדרת של חברתה הטובה סימי, חושפת רגליים רזות ובתוליות שיהפכו בעוד כמה שנים ל"רגליים של המדינה".
כל כך שמחה כשהיה מזהה אותה בשמה, מחייך אליה ושואל: "נו, מה צילמת לנו היום, חמודה?" היא חשבה שחבל שהוא כל כך זקן, ממש כמו סבא שלה, שנפטר לא מזמן, ובטח גם הוא ימות עוד מעט. עצב תקף אותה על כך שאי אפשר להקפיא את החיים כמו בתמונה - את ידו שבעת הימים שאוספת ממנה את הסלילים, את החיוך הרחב, עטור הקמטים, בהושיטו לה את חבילת התמונות. לא היה אכפת לה שבתוך החבילה הזאת חיכו לה גם תמונות מטושטשות שהבטיח בפירוש לא לפתח ובכל זאת פיתח ואף גבה תמורתן מחיר מלא. מטושטשות או לא, הן שלה. היא לכדה את הרגעים האלו והן יישארו אִתה, לנצח.
אבל ביום ההוא, הוא היה אחר. היא הגיעה בחולצתה החדשה, עם הגב חשוף, ניצני שדיה הקטנטנים, הזקופים, בולטים בגאווה, ועל פניה חיוך של מי שיודעת שהנה החלה פריחתה והיא יפה והיא תלך ותהיה יותר ויותר יפה, כמו פרח גדול וריחני שמפיץ את ריחו לכל עבר. בחנות שלו היה רק איש אחד והיא חיכתה בסבלנות שיצלם אותה 'פוטו-רצח' – תצלום פספורט קטן, שנדרש לה לתמונת המחזור הכיתתית.
פוטו סבא נעץ בה מבט ארוך ושונה. "אני כבר אתך," הוא אמר, משום מה בלחש. האיש שמולו שאל שאלות והיא התפלאה על קוצר הרוח שהפגין מולו. זה לא התאים לפוטו סבא להתייחס כך ללקוחותיו. הוא נעץ בלקוח עוד מבט קשה וסינן: "תבוא מחר. מחר! היום כבר סגור." האיש נראה נבוך ומבולבל, סינן משהו והסתלק. היא נותרה מול פוטו סבא שבאחת שינה את סבר פניו.
מה היא רואה על פניו? לא, זה לא החיוך הרגיל שלו, יש שם משהו אחר והיא לא יודעת להגיד מה. מראה מוזר ובלתי מוכר. הוא ממשיך לחייך ביתר שאת ואומר: "איזו יפה את היום! אולי את רוצה שאני אצלם אותך גם לחלון ראווה?" היא מתרגשת כמו שמעולם לא התרגשה. זה האישור שלו היא מחכה. היא יפה, היא ראויה. ממש כמו הילדות האחרות, מלכות הכיתה, שמככבות בחלון הראווה שלו - רבקה מכיתה ח'2 ועדנה התיכוניסטית שכל הבנות רוצות להיראות כמוה. נשים קטנות שכבר יודעות שכל העולם פרוס לרגליהן.
"בטח סבא פוטו", היא אמרה והתביישה שאמרה "סבא פוטו", כפי שהייתה מכנה אותו כשהייתה קטנה. "בואי, בואי," הוא מאיץ בה, "נסגור את הדלת, שלא יפריעו לנו." היא מנערת את ראשה ומיטיבה את שערה. ההורים שלה יהיו גאים בה כל כך. הוא דוחק בה להתקדם לעבר כיסא קטן, להוט ונחפז, והיא ממהרת להתיישב, לְרַצּוֹת, לא לאכזב.
בדקות הבאות היא בעיקר מנסה להבין, מוחה עובד ללא הרף, מחפש הקשרים לא־מוכרים. הקובץ לא נמצא. רק תחושת הבחילה ברורה וודאית מול הידיים העכורות הממששות את ניצני פריחתה, המנסות לפרוץ להן דרך בין רגליה הבוכיות, המתהדקות בכוח, המבקשות להימלט ואינן יודעות כיצד ולאן.
כמה זמן, היא מנסה לשחזר, כמה רגעים לקח לה להבין מה קורה כאן. שהרי החיבור בין ידי הסבא הזה לבין מה שלמדו בכיתה על בנים ובנות - לא נמצא. הבנות היו יפות וביישניות, הבנים היו צעירים ועזי מצח, מגששים את דרכם במסתורין מתוק אלו לאלו. הידיים הקשישות האלו היו צריכות לאסוף את המראות, את החיוכים המהוססים - להנציחם, לעבדם ולשמרם.
כשהיא מזדקפת לבסוף מבולבלת, מפילה את הכיסא, מגששת את דרכה באפלה לכיוון היציאה — הוא לא אומר דבר, אפילו לא מנסה לעצור בעדה. הוא נשאר לשבת על הכיסא שהוצב מולה, מרוכז כל כולו בענייניו, נושף ונושם, נחוש להגיע לפורקנו - אִתה ובלעדיה. לאן היא תלך עם המראֶה הזה של הסבא המתנשף - ידיו במכנסיו, מבטו שליווה את ילדותה - ממנה והלאה. לאן היא תלך? למי היא תספר על תבוסתה, על נבגי עלומיה שהכזיבו עוד בטרם פרצו לעולם? מה היא לא למדה שצריכה הייתה ללמוד? למי היא לא הקשיבה?
"עוד פעם את לא מקשיבה," אומרת לה המורה דינה, "עוד פעם את מרחפת. מה יהיה אתךְ?!" ובאמת, מה יהיה אִתה. היא לא רוצה לחשוב. רגליה אסופות מתחת לכיסא הקטן. אותו כיסא כמעט. גבה כפוף, מגונן על שדיה הצומחים, המאיימים.
בדרך חזרה מבית הספר הביתה היא עוברת דרך פוטו סבא, רואה אותו ממשיך ומחייך לאימהות, לאבות, לילדים, לילדות. אוסף את הסלילים בידיים שחיטטו בה, כאילו לא היו דברים מעולם. רגעים שלא צולמו, ולא טושטשו ולא פותחו.
וגם היא, כמוהו, ממשיכה בדרכה. עוברת למדרכה שממול ופוסעת לאורך השנים הבאות שממתינות לה. משתדלת בכל כוחה לא להסתכל הצדה או אחורה. אבל יום אחד היא מבחינה מרחוק במודעת אבל על דלת חנות הצילום הסגורה, "ברוך דיין אמת", בשחור-לבן, כמו שהיו מפתחים פעם. והיא נחרדת מול חדות התמונה הישנה - זו שמסרבת למות בתוכה, והיא תוהה האם לפחות תדהה אי פעם, ולו במעט.
