הרפורמה בבריאות הנפש: עימות פומבי בקרב הפסיכולוגים

רפאל יונתן לאוס27/11/2013

ליותם. ברמה הפרקטית אני מקווה עבורך/כם שאתם לא מתוקצבים על ידי בריאות הנפש :) גם בגלל הרפורמה אבל לא רק. אשמח לתשובה ממישהו שבקיא בפרטים.

יותם בן-שץ27/11/2013

תשובה לרפאל. האמת היא שאני לא יודע. אני נמצא כעת בשנה השנייה בלימודי התואר השני בפסיכולוגיה שיקומית, ויכול להיות שאני קורא את הפרסומים הקשורים לרפורמה בעיניים צעירות, תמימות ולא מבינות מספיק...
התקווה שלי היא שאכן פסיכולוגיים שיקומיים מתוקצבים על ידי מערכת בריאות הנפש (כי אין לי ספק שאנחנו מתעסקים במסגרת עבודתנו בנפש האדם), והתהייה שלי האם השימוש במונח "קליני" בכל הפרסומים הקשורים לרפורמה מתייחס להתמחות הקלינית בלבד, או שהכוונה לפסיכולוג המוסמך לתת טיפול.

רפאל יונתן לאוס26/11/2013

שאלה ליותם. שלום יותם,
האם עד כה פסיכולוגים שיקומיים היו מתוקצבים על ידי מערכת בריאות הנפש או על ידי מחלקות השיקום (בעיקר הנוירו) שמתוקצבות על ידי מערכת הבריאות "הכללית" (בריאות הגוף)?

היות שהרפורמה היא ביטוחית - העברה של בריאות הנפש לקופות להבנתי אמורה להשפיע על מי שמתוקצב במסגרתה וזאת ללא קשר לשאלה העקרונית והמקצועית האם פסיכולוג שיקומי עוסק בעיקר בבריאות הנפש.

יותם בן-שץ26/11/2013

האם רק לקליניים יש מה לדאוג?. בכל הקשור ברפורמה בבריאות הנפש נראה כי תמיד עולה השאלה "מה יהיה בגורלם של הפסיכולוגים הקליניים?", אולם מקריאת התגובה הרשמית של משרד הבריאות נראה כי הם אינם הסקטור הפסיכולוגי היחידי שצריך לחשוש. נראה כי הפסיכולוגים השיקומיים מודרים אף הם, ומצטמצמים תחומי האחריות, הסמכות והטיפול שלהם. מדוע עו"ס הם אלה המוגדרים כנותני ההתערבויות השיקומיות? האם פסיכולוג שיקומי אינו יכול לנהל מרפאה? ומהו בכלל מקומם של הפסיכולוגים השיקומיים בתוך הסדר החדש שמנסים לייצר?
לתחושתי יש הרבה שאלות מטרידות, שנוגעות לכל הפסיכולוגים בכל תחומי ההתמחות השונים, ולאו דווקא ספציפית לקליניים. הבעיה היא שיש מעט מדי תשובות...

רפאל יונתן לאוס25/11/2013

תגובתו הרשמית של משרד הבריאות בכתבה של דני בר און מצדיקה את החשש לפסיכולוגיה הקלינית. "בתגובה נמסר ממשרד הבריאות, שהסיבה לפער בין הגרסאות הוא שהיה "עדכון גרסה", ושדווקא הגרסה שאינה מזכירה את הפסיכולוגים במפורש היא הגרסה המעודכנת. עם זאת הדוברת עינב שמרון מדגישה ש"כל איש מקצוע טיפולי בעל תואר שני יכול לנהל מרפאה, לרבות פסיכולוג".
עוד נמסר ממשרד הבריאות: "בכל מרפאה, בהתאם למאפייני האוכלוסייה שלה, נדרש תמהיל כוח אדם אחר: באזורים עם ריבוי בעיות סוציאו-אקונומיות- יותר עובדות סוציאליות, באזורים עם יותר דרישה לפסיכותרפיה עם פחות הקשר של מצוקות סוציאליות – יותר פסיכולוגים, במרפאה שבה מטופלים אנשים בעלי נטיות עברייניות - קרימינולוגים. בכל מרפאה נדרש צוות רב מקצועי עם נציגות של כל המקצועות (ישנם סוגי התערבויות שרק אנשי מקצועי מאוד מוגדרים יכולים לבצע: טסטים דיאגנוסטיים – רק פסיכולוגים, טיפול תרופתי – רק פסיכיאטרים, התערבויות שיקומיות – עובדים סוציאליים). ישנם סוגי התערבויות שכל איש מקצוע בעל הכשרה מיוחדת יכול לבצע (פסיכותרפיה). חשוב שתהיה נציגות של כל המקצועות הטיפוליים, ללא הגדרה כמותית".

שתי נקודות בתגובה בלטו לי באופן מיוחד:
1- הם כותבים בפירוש שאין לפסיכולוג קליני שום ייתרון או לכל הפחות תרומה ייחודית בפסיכותרפיה על פני כל בעל מקצוע אחר. להיפך לעובדים סוציאליים יש יתרון כי הם יודעים לטפל גם כשיש קושי סוציאלי ניכר. המשמעות הייחודית היחידה שיש (לפי תגובת משרד הבריאות) לפסיכולוגים קליניים היא המומחיות שלהם בטסטים דיאגנוסטיים.
אני מבין זאת כחוסר הכרה בערך המוסף של המקצוע וההכשרה שלנו. בהתחשב בכך שההכשרה שלנו אכן ארוכה יותר ושטסטים הם עניין שנוי במחלוקת שהקופות לא רואות בו חשיבות רבה המשמעות הברורה היא שלא ייבחרו בנו.

2- כפי שכתבתי בעבר הם מודים כי המונח "פסיכולוג קליני" אינו מופיע ברשימת המורשים לנהלמרפאה. מוזכרים שם בפירוש פסיכיאטר ועו"ס. לדבריהם כל איש מקצוע טיפולי עם תואר שני מורשה וזה כולל פסיכולוג. לי לא ברור את מי זה בא לרבות - קרימינולוגים? מטפלים בהבעה? פסיכולוגים שאינם קליניים? בכל מקרה בעיניי זה מדאיג ואומר דרשני ומצביע על פירוש רחב מאוד לחוק הפסיכותרפיה.

אם כפי שהם מצהירים שוב ושוב אין שום מגמה של גריעה ופסיכולוגים הם חלק מהוויתו של מערך בריאות הנפש הציבורי גם לאחר הרפורמה מדוע הם לא מסכימים להתחייב לכמות מינימלית של פסיכולוגים (נגיד אפילו 10%) האם יש תמהיל שבוא אין צורך אפילו ב10% פסיכולוגים קליניים?

צביאל רופא25/11/2013

הרפורמה האמיתית. כזכור לכמה אנשים הייתי בעד הרפורמה.
ואולם כיום אני חושב שהרפורמה "המרשימה" הזאת משנה את המציאות לטובה, רק באופן חלקי וטכני, וזה במקרה הטוב.
כי בבסיס יחס אנשי המקצוע כלפי אנשים שסובלים מהפרעות נפשיות נשאר כשהיה: סטיגמטי ומפלה!
למה כוונתי? ברור לי שאנשי המקצוע מבקשים בעיקרון את טובתם של מתמודדי הנפש, ועל כך מגיעים להם תודה ושבח רב.
אבל מנגד מטופלים כמונו נכנסים לטיפול בלי שיסבירו להם לקראת מה הם הולכים, כאשר ברור למטפלים שאין לנו צל של מושג על אודות המהמורות והמכשולים שאנו עומדים להיתקל בהם. במונחים של הרפואה הפיזית דומה הדבר לכניסה לניתוח בלי לדעת עליו כמעט דבר; ברור שאם לא מספרים למנותח שהניתוח יארך 6 שעות במקום 3 שעות, אין הדבר כה קריטי, אך אם אין אומרים לו שבניתוח הספציפי הזה יש לו סיכויים של 5% למות ו15% נוספים להישאר נכה, מדובר כבר בעניין אחר. הלא כן?

פעמים רבות נתקלתי, כלפיי וכלפי חבריי, ביחס שמזכיר התייחסות לקטינים. אמת, מתמודדי נפש רבים הם כילדים מבחינות מסוימות, אך כל אלה מהם שלא מונה להם אפוטרופוס, אם הדבר לרוחכם ואם לאו, הם מבוגרים לכל דבר מבחינה חוקית (ומומלץ לשמור זאת היטב בזיכרון).

מטפלים יקרים, יחס החוק אלינו הוא כזה: אנו מתמודדי הנפש רשאים להתחתן, רשאים להוליד ילדים ככל שנבקש (היש אחריות גדולה מכך עלי אדמות?), ברוב המקרים נוכל גם לקבל רישיון נהיגה ולנהוג בכבישי ישראל (שמלאים משוגעים אמיתיים), לאייש משרות רמות בכל תחומי החברה, לבחור לכנסת ונדמה לי שאפילו להיבחר אליה... היש ספק שבעיני החוק אנו בוגרים!?

לאור זאת, ממש לא ייתכן שהפסיכותרפיסטים יעשו לילות כימים כדי שנגדל ונהפך לאחראים ומועילים יותר, ובד בבד, בהיכנסנו לטיפול - החוק יישאר מחוץ לכותלי הקליניקה, ויתייחסו אלינו בפטרנליזם בוטה; ביד ימין תעודדו אותנו בכל מאודכם לגדול ולהתפתח, וביד שמאל תתייחסו אלינו כאל ילדים שאין שום צורך לשתפם בתנאי הטיפול המיועד. כלומר, שלא יימסר לנו מידע חיוני כנדרש בחוק שיעזור לנו לקבל את ההחלטה החשובה, והגורלית לעיתים (גם כשהיא עומדת בניגוד לאינטרס המקצועי) הנוגעת לכניסה לטיפול ממושך ומסוכן שעלול לגבות מאיתנו מחיר בלתי מבוטל ובלתי הפיך.

אין ספק, זהו מסר כפול, אך גרוע מכך: זהו מוסר כפול!