פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

שפיות זמנית

שפיות זמנית

מיינדפולנס בעוטף עזה | קרן ריינר נוי

קרן ריינר נוי | 5/6/2018 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

מיינדפולנס בעוטף עזה

מאת ד"ר קרן ריינר נוי, פסיכולוגית קלינית מומחית

 

לא ברור מה מאתגר יותר.

להיות אמא לשלושה ילדים בעוטף עזה. או להיות פסיכולוגית המתגוררת ומטפלת בעוטף עזה. ייתכן שהאתגר האמיתי נמצא בתפר שבין השניים. לא משנה מהי נקודת המבט שאקח כדי להתבונן על המציאות של חיי ושל האנשים שסביבי, האתגר נעוץ בפער. מרחקים בלתי ניתנים לגישור לעיתים, בתוך החויה הפנימית והחיצונית. בין חוסן לקריסה, בין עוצמה לחולשה. בין תחושת עשיה ושליחות, לחויה של חוסר אונים וחוסר משמעות.

כעת, כשקולות הפיצוף נדמו ונשמעים רק בתוך המרחבים הפנימיים של הלב החרד, מתפנה לו רגע של הפגוה שבו אפשר להתבונן במציאות, או לכל המעט באופן שבו הוא נחווית. בוקר שאחרי ירי של למעלה מ 100 טילים שנורו לעבר שטח ישראל, אינו ככל בוקר. בוודאי כשרסיסי הצבע האדום מהלילה מוסיפים להבעיר את הבלבול, העייפות וחוסר הודאות. מה עושים הבוקר הזה? ערמות של הודעות בוואטסאפ מתדלקות את הערפל הפנימי. שולחים את הילדים לביס, לא שולחים. יש ליווי להסעה. אין ליווי. חיילים בביס, ילדים בבית. המורה נמצאת, יהיה מבחן בחשבון? שגרה, שגרה, שגרה, קוראים חלק מהקולות. והאחרים מתריסים: זו שגרה לכאורה, אין שום דבר שגרתי במרחב מחייה של 15 שניות מהממ"ד. ואני עומדת לצאת ליום עבודה שבמהלכו אני מדברת על חוסן, ושקט פנימי, ומציאת מרחב מוגן בתוך הנפש. והבת שלי מסרבת לצאת מהמיטה. היא מסבירה לי בצורה הגיונית ורגועה מדוע עדיף להישאר בבית היום. ואני יושבת ומקשיבה להסבר, וממש משתכנעת. אין לי שום טעון אחר משכנע. בסוף היא מודה שהיא פוחדת. ואני לרגע פוסחת על שני הסעיפים- זה פחד? או סתם רצון להבריז מהמבחן בחשבון? הדמעות שלה משכנעות אותי. יאללה. שתבריז מהמבחן בחשבון. לעזאזל עם זה.

שברירים של חויות מיום האתמול חולפים בראשי, ומכווצים את המעיים. הן היו לבד בבית כשנשמעו האזעקות. אני נשברת לרגע מתחושות האשמה והדאגה. מתבוננת בשברים בחמלה. אלה התבניות המנטליות שלי. טיפחתי אותן בעמל רב. זה מה שהן יודעות לעשות. הן עושות את מה שהן יודעות. אני מתכופפת בעדינות ואוספת חתיכה אחרי חתיכה. הן כולן חלק ממני, חלק ממה שהעברתי הלאה, תוצר של גידול וחינוך, וביולוגיה וזיקות גומלין רבות מספור. אין מה לבכות על חלב שנשפך, אני אומרת לעצמי בעוד שהקטן מתבעס ברקע בקולות בכי ששפכתי את החלב לקורנפלקס. "אני רציתי לבד" הוא מוחה. בסדר. בסדר. אבל יש פה שברים של נפשי השסועה פה על הרצפה. אתה לא רואה את זה? לא. הוא לא רואה. הדמעות מפריעות לו. מתבוננים יחד בקורנפלקס, ומחליטים שאפשר לאכול. גם אם החלב נשפך לא כמו שרצינו. בנתיים עוד 7523 הודעות בוואטסאפ. לאט לאט מתגבשת החלטה מתוך הכאוס. אני עוצרת לדבר עם הבת על פחד. לא יודעת אם אמרתי משהו חכם במיוחד, אבל היא מחייכת. הגדולה מצרפת מילות חיזוק. אני מרגישה אסופה פתאום שוב. אני יודעת שזה רק לעוד רגע אחד. אין צורך להעמיד פנים.

פתאום הכל מתבהר. הרעש המפחיד שהדהד מעל ראשי וראשו של בני הקטן אתמול, בדרך הביתה, מחובקים חזק בתוך מיגונית. אבל איפה הטרולים שיגנו עלינו? הוא שואל בבהלה. אני מרגישה את דפיקות הלב של שנינו, חזקות ומהירות, מגיבות ללא שליטתנו לתנועת גלי הקול הפוגעים באלימות חריגה בעור התוף שלנו. זה פחד. אני מבקשת ממנו לנשום ביחד איתי. אנחנו נושמים יחד שלוש נשימות. סופרים אותן מקרוב קרוב, בתוך חיבוק שהופך אותנו לגוף אחד. מתי אפשר לצאת? לחזור אל הבנות.. הנה עוד פער. אני פה ואני שם.

אפשר להתעלם, אפשר להעמיד פנים שהכל בסדר. אפשר לצאת מהדעת, ולצאת מהעוטף. כל בחירה היא לגיטימית. גם הבחירה שלי. מתוך מציאות כזו, של פערים בלתי נתפסים בין שלווה גדולה, איכות חיים מהגבוהות שיש, לחויה של חוסר אונים מוחלט, אלימות מלאת שנאה ופחד, פחד, פחד. זו הבחירה שלי. להישאר. להיות. לתת. לחלוק. לקבל.

במהלך השנים בהם אנו חיים בעוטף, ילדי נחשפו לגשם של צבעים אדומים. היו סופות, היו ממטרים קלים, היו גם ימים בהירים של שמש. אך החרדה נותרת ברקע כאורבת להזדמנות. כשאת נמצאת בארוע חברתי הומה ילדים, במדשאות הקיבוץ הפסטורליות, אין ללב רגע לעכל את הפצעתו של צבע אדום ההולם בפראות באוזניך, ועוד מתקשה אף יותר אל מול ערבובית הצרחות, ושעטת הבהלה ההמונית שאת מוצאת את עצמך בתוכה. העיניים לא מצליחות להבין את המראות המבוהלים, התזזיתיים, המתרוצצים, כשברקע צרחות, צעקות, וקול קורא מעל כל זה בקול כמעט אדיש: צבע אדום! צבע אדום! משהו אינסטינקטיבי מתחת מצליח להדוף את כל הפונקציות הניהולייות האיטיות והבירוקרטיות שמתקשות להגיב. זהו קולה של אמא שבתוך רגע שולפת את ילדיה, ומצליחה לתפוס עוד ילד טועה ביד שלישית שמעולם לא ידעה שיש לה, ורצה עם השעטה אל המיגונית הקרובה. כשמדברים על חרדה חברתית- זו המשמעות בעיני. החרדה מתנפלת כלביאה רעבה וחסרת רחמים. לא משאירה אף אחד מחוץ לטווח השפעתה. ובתוך קירות הבטון, המחשבות מתחילות להיאסף בהתנצלות. כן. כן. בדיוק הייתי באמצע משהו. הגעתי הכי מהר שיכולתי. הן מתרצות כפוליטקאיות. ואני מנערת אותן. מחייכת לעיניים הרכות שמולי. ילדים בני 3, 4, 5 . וכוח של חיים פועם בתוך האם, חסר מילים.

מאז הגעתי לעוטף עזה אני אמא ופסיכולוגית. עוד טרם הגעתי לעוטף, אני מתרגלת מיינדפולנס והולכת בדרך הדהרמה. השילוב של השלושה הביא לעולם את התוכנית "קשב וקשיבות" – מיינדפולנס לגני הילדים בעוטף עזה. נכון להיום התוכנית פועלת בשישה מגני הטרום חובה וחובה במועצה האזורית שער הנגב, זו השנה השלישית. תוכנית "קשב וקשיבות" נולדה באותו הרגע, חסר מילים. חסר נשימה. תוך כדי התבוננות בעשרות אלפי הרסיסים שסביבי. "רק" רסיסים של נפש. כאשר ילדים ידעו לאסוף את הרסיסים, החרדה "החברתית" תראה אחרת. אלא שהתמונה כמובן מורכבת יותר. התנפצויות קטנות או גדולות, אינן ניתנות לאיחוי בקלות כאשר הדבק שמחבר אותן מתבסס על הסיפורים המגומגמים אותם אנו מספרים לילדים. הסיפורים הללו בתקופת גיל כה רגישה הופכים להיות האמת המצויה בפער. האמת שאינה אמת, הופכת להיות אי הנחת המחפה על פערים אחרים, שברים אחרים בלתי נמנעים. כשנמשיך לספר סיפורים כאלה לילדים סיפקנו להם את הדבק המעוות את תפיסת המציאות. סיפורים כאלה אנו מספרים לא רק במילים, אלא גם במבט העיניים, בתנועות הגוף. העבודה חייבת להתחיל בקרב המבוגרים המתווכים לילדים את מה שקורה. אחת הגננות שהשתתפה בהשתלמות מיינדפולנס סיפרה על החיפוש שלה אחרי השקט. כמו רבים אחרים בעקבות "צוק איתן" (ושאר מבצעים והנחות) היתה רגישה לכל רחש, צליל וקול שהפר את השקט. אך מי שנחשף לטראומה על גווניה, יודע היטב שהשקט יכול להיות מלא באימה. בין צבע אדום אחד למשנהו, משתרר שקט דק דק. כל כך דק שכל תנועה קלה מנפצת. התהום הדקה והעמוקה של חוסר הודאות נפערת חשוכה וקרה. לשקט כזה איש אינו מייחל. התרגול אינו מייצר שקט. התרגול מזמין את מבטה של חמלה מאחדת.

לא פעם שואלים אותי, היכן תרגול מיינדפולנס רלוונטי לתושבי העוטף? לילדים הגדלים בצל איום של טרור מתמשך. האם זה יוריד את רמת החרדה?! כולם רוצים לדעת ומחפשים את העדות לכך גם במחקר שמלווה את התוכנית, זו השנה השנייה. בעיני, גם אם תמצא המובהקות הסטטיסטית המיוחלת, אין בכך הרבה מהמשמעות העמוקה שיש לתרגול ולתפיסת החיים מאחוריו, ולרלוונטיות שלהם לחייהם של תושבי העוטף. בזמנים של הסלמה אנו מחפשים את הדבר שירגיע, יווסת, יקהה ויטשטש את הפחד, החרדה, הצער הגדול על מציאות כה רווית מצוקה ושנאה. מיינדפולנס אינו מצטיין בטשטוש והקהיה. אנו נעזרים לא מעט בהתבוננות בנשימה ובגוף, דבר שיכול להביא לתחושת הרפיה ורוגע, אולם זו אינה המהות העמוקה של התרגול. אנו מזמינים את הילדים והצוותים לשהות בתוך חווית המציאות כפי שהיא. להסכין ולקבל את החוויה הפנימית. לנשום לתוכה. על החלקים הנעימים והקשים שבה. אנו מאפשרים בכך להיות נוכחים יותר בעולם, להגדיל את היכולת שלנו לפגוש במציאות, ופחות למהר לברוח ממנה. זה חוסן אמיתי. כשאנו מסוגלים להישאר בחוויה של פחד, כאב, פגיעה ואף שנאה, מבלי לשפוט את עצמנו על כך, מבלי למהר לתקן את החויה שלנו ואת עצמנו (או את האחר)- לרצוי, למקובל, ליפה. זה חוסן אמיתי. כאשר אני מבין מתוך החויה שלי שגם האחר חווה את אותם הדברים, ומגיב פעמים רבות מתוך חויות דומות של פחד, כעס וכאב, קל לי יותר לראות את התמונה הרחבה יותר של המציאות שבה אנו נפגשים. היכולת להישאר ולהתבונן אינה מכתיבה מראש את תוצאות הבחירות שלנו בפועל. אין בכך כדי לקבוע באופן אבסולוטי האם נכון ללכת היום לבית הספר או להישאר בבית. האם לבכות ולהתפרק, או לחייך ולהמשיך הלאה. היא מאפשרת לבחור בחירה נכונה יותר למי שאנחנו באותו הרגע, מתוך ראיה רחבה יותר של השפעות הדדיות ומורכבות בתוך המציאות של הרגע הזה. ואולי מדויק יותר לומר- היא מצמצמת את הפער. והרי בתוך הפער נמצאת אי הנחת הגדולה.

הגעתי לעבודה. התברכתי בעבודה שלי, שמאפשרת לי כל פעם מחדש לשבת ולנשום. להזמין אל מעגל הנשימה עוד אנשים, הזקוקים ממש כמוני למרחב שכזה. בתוך בית החולים הפסיכאטרי אני יושבת עם קבוצה של מטופלים. בסיום התרגול, משתף אחד המשתתפים: "אני לא יכול רק משיעור אחד לשנות את עורי. הייתי X עד עכשיו, אני לא יכול להיות פתאום Y. שמעתי על השיטה, והיא יכולה לעזור להרבה אנשים, אבל לא לכולם." אני שואלת אותו : "ומה החוויה שלך עכשיו? ממש ברגע הזה?" הוא מחייך לרגע ואומר: "אני הייתי.. לא יכול לשתף במשהו שעברתי. לא היה שום שינוי. אני עדיין לא מאמין בזה". ואז פניו מתכרכמות והוא אומר בעיניים דומעות: "הלוואי ויכולתי להשתנות, הלוואי וזה היה יכול לעזור לי". אני מניחה יד על הכתף הרועדת ואומרת: "אין כאן ציפיה שתהיה אחר ממה שאתה. אותי רק מעניין מה אתה חווה עכשיו. זה הכל." בתוכי חושבת על כל הפערים הקיימים באדם הזה, ועל כל המצוקה שממלאה אותם. כמה לא פשוט, פשוט להיות כאן ועכשיו.

והרגע חולף. והשקט חוזר. והפער מתחלף בפער אחר. והאמא, והפסיכולוגית, והמורה, והילדה, מתחלפות ביניהן, כמו במירוץ שליחים. אבל יש רגעים שבהם כולנו אחת, ואין פער. והשברים אסופים. והכל הוא ממש כפי שהוא. מתוך ראיה בהירה, והסכמה פתוחת לב. ואפשר לבחור בעיניים פקוחות. להישאר. להיות. לתת. לחלוק. לקבל.


תגיות: | | | | |

עוד בבלוג של שפיות זמנית

ארגון הבריאות העולמי פרסם סרטון קצר במסגרתו מוסברות תופעות שונות הקשורות לדיכאון. הסרטון נוגע בצורה...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

תמר בסביץ' גורהתמר בסביץ' גורה11/6/2018

תודה לקרן. קרן יקרה, את כותבת מתוך ליבך, זה נוגע מייד גם בליבי. זה מרתק ומפלא אותי, איך במצב כל כך כאוטי, ומעורר רגשות רבים, את מצליחה לעשות סדר, להתבונן מעל ולבטא במילים כל כך מדוייקות. ליבי איתך ועם כל דיירי הדרום המתמודדים עם מציאות בלתי אפשרית זו. תודה לך ששיתפת באופן נפלא כל כך.