עכשיו אנחנו איתך ולצידך | זהורית אסולין שמחון
זהורית אסולין שמחון | 18/12/2023 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
אני כותבת את הדברים חודשיים מאז אותו יום הטבח, ועוד לא ברור לי לגמרי מהו הטקסט הזה ועבור מי הוא נכתב. האם זוהי מסה אישית? האם זהו חקר אוטוביוגרפי? האם זהו מאמר מזווית טיפולית מקצועית? ואולי בכלל סיפור על הורות בתנאי חירום? אולי לא סתם השאלה הזו עולה. כי סדרים רבים ושמות תואר, והגדרות ששימשו אותנו עד כה התפרקו והתמוססו להם מאז הטבח ב- 7/10. לא מצליחים להחזיק במילים את המציאות הקטסטרופלית. אוכל לומר בשלב זה שזוהי כתיבה שבעיקר נובעת מהרצון להבין את שמתרחש, למצוא שפה ומילים, עקרונות פעולה שיחברו בין הסדר הישן לחדש מתוך החוויה האישית שלי ושל בנות משפחתי. ב- 7/10/23 ניצן בתי שירתה כתצפיתנית במוצב כיסופים. היא וחברותיה וחבריה לבסיס חוו אירוע של התקפה מתמשכת וסכנת חיים ממשית שנמשכה מ-6:30 בבוקר ועד 22:00 בערב - אז חולצה יחד עם מי ששרד את ההתקפה לבסיס עורפי יותר. הכתיבה לא תתאר את סיפורה, כיוון שזהו הסיפור שלה וצריך להיות מסופר מפיה. גם לא אתמקד בסיפור שלי כאמא שלה מרגע היוודע האירוע דרך הודעת ווטסאפ ששלחה לי ולאביה ב-6:40 בבוקר. הודעה שכל משמעה פרידה. אנסה להתמקד בזווית מסוימת והיא בליווי ההורי שלנו אותה מרגע שובה הביתה. לא יודעת אם אפשר ללמוד משהו מהדרך בה ליווינו, ובכל זאת מרגישה צורך לכתוב את הדברים ולנסות להמשיגם. ראשית עבורי ואולי יהיה בכך תועלת גם עבור אחרים. את רוב הדברים שאתאר עשינו באופן אינטואיטיבי, מבלי בהכרח לדעת מדוע בחרנו כך ולא אחרת, לכן הכתיבה נועדה גם להמשיג את ההחלטות והפעולות שלנו ולא להישאר רק במרחב האינטואיציה. חלק מהפעולות נעשו לאחר חשיבה והתייעצות משותפים ביננו ההורים, ולעיתים לאחר התייעצות עם חברות שהן גם נשות טיפול.
ב-22:30 קיבלנו מניצן הודעה שהיא חולצה והועברה לבסיס עורפי, עדיין בתוך אזור הלחימה, בסיס שנפרץ והותקף על ידי מחבלים בבוקרו של אותו יום, כך שעבורנו כהורים על אף הבטחות הצבא, היא עדיין הייתה באזור סיכון. בשיחת טלפון עימה לאחר השחרור, על אף היותה בריאה ושלמה שמענו בקולה את חווית האימה ואת ההלם שבו היא מצויה. בשעות הבוקר למחרת החלטנו אביה ואני שניסע לבסיס שבו היא שוהה במטרה להחזירה הביתה. בתחושת הורות אינטואיטיבית הרגשנו שכרגע, רק אנחנו נוכל לספק את מעטפת המוגנות שלה היא זקוקה כעת. כזוג גרוש שלא חי תחת אותה קורת גג, הבנו ללא מילים שכעת אנו פועלים יחד כצוות הורים ומעניקים לבתנו את רשת הביטחון המשפחתית שהיא זקוקה לה לאחר שפגשה את קצה החיים במתקפת המחבלים.
פגשנו את ניצן יחפה, בפיג'מה מוכתמת בדם, היה בכי של פורקן, התרגשות ובעיקר שמחה על כך שהיא בחיים בריאה, שלמה, לא חטופה וכעת עימנו. בכל מילה ומחוות גוף המסר שעבר "את לא לבד, אנחנו איתך, שמחים בקיומך, שומרים עליך, מצטערים שלקח לנו זמן להבין את גודל האירוע, סליחה שרק עכשיו הצלחנו להגיע אלייך". בשלב זה לא שאלנו שאלות על האירוע, וחיכינו ליוזמה שלה לספר את הדברים.
ניצן חזרה כך שהשאירה הרבה מאחור. בשלב זה לא היה ברור מה קרה לציוד האישי שלה, לתעודות שלה כמו חוגר, רשיון נהיגה, תעודת זהות... ברגע מסוים גילתה בהלה שלמחבלים שחדרו לבסיס יש את פרטי הזהות שלה ואת מפתח הבית והם עלולים להגיע. על אף שחשנו שיש סבירות נמוכה לכך, באותו היום הזמנו מנעולן להחליף את מנעולי הבית, כדי לחזק תחושת ביטחון. ניצן ביקשה גם מבני הבית שמעתה ננעל את המנעול העליון הידני ונעננו לכך.
מבלי מילים היה ברור לי ולאביה כי בשלב זה אנו לא משאירים אותה לבדה, אחד מאיתנו נמצא איתה על מנת לתת מענה לצרכים בסיסיים, להקשבה ולהענקת תחושת ביטחון. בתוך השיחות איתה תיקפנו שאת כל מה שהיא מרגישה כעת, גם אם נראה חריג הוא תגובה טבעית והגיונית למצב שחוותה. כך גם כשלא הצליחה לישון בלילות הראשונים, כשכמעט לא אכלה, שחששה לצאת מהבית, היה חשוב לנו להדגיש עבורה שכל זה נורמלי ותואם את הסיטואציה.
הימים הראשונים לוו לכאורה בסידורים בירוקרטיים שונים, אך בדיעבד אוכל לומר שהיו אלה פעולות ומחוות שבעיקר דרכם ניסינו לומר לניצן, לא הכל אבד, לא הכל נלקח לעד, לאט לאט ישובו אלייך, תחושת הביטחון והמוגנות, הבעלות על תחושות הגוף ומיחושיו, האכפתיות ואהבתך ליומיום שלך, לחייך שקדמו לאירוע, תחושת השליטה, על חייך, על גופך, על חושייך ועל סיפורך. כך למשל כשהחלה לשים לב לפציעות שונות בגופה שלא זכרה מיום האירוע, הלם הגוף לנפילות, מכות שגופה ספג בבריחות והסתתרויות, לקחנו אותה למישהי שתטפל ברגליה ותוציא משם זכוכיות שחדרו לשם. זוהי לא רק פעולה פיזית רפואית בריאותית, אלא פעולה שביקשה לומר "כעת את שמורה ומטופלת".
ברוב המצבים זרמנו עם מה שהעדיפה לעשות והעדיפה לא לעשות, למעט שתי סוגיות.
התעקשנו כהורים כבר מהיום השני לשהותה בבית, שכל יום נצא קצת מהבית, לא רצינו שתפתח הימנעות ותחושה שהביטחון שייך רק למרחב הביתי. לא יצאנו לזמן ארוך ותמיד מישהו מאיתנו התלווה אליה. בדרך כלל היציאה לוותה גם במשימות שקשורות אליה - לקנות מטען לטלפון שנשאר בבסיס, לשכפל מפתחות שנשארו שם וכדומה. שיקול נוסף היה לגרות את המערכת הסנסורית שחטפה התקפה חושית עזה ברעשים מאיימים, ריחות קשים, מראות כאובים ומבהילים, רצינו שהמערכת הזו תספוג גם ציוצי ציפורים, שיח בין אנשים, מרחבי דשא שיאזנו את החוויה החושית העזה. וכשהיו קפיצות דרוכות לפירוש שגוי שלה של רעש כסכנה - הרגענו והסברנו מהו הרעש.
לאחר מספר ימים ניצן התעוררה רגוזה ובוכיה עקב מצב פיזי גופני שהזכיר לה שתרופות שזקוקה להן נשארו בבסיס ואינן זמינות לה. לרגע התערערתי למי פונים עכשיו? הרי היא לא מבוטחת באף קופת חולים? המערכת הצבאית בכאוס אין שום גורם רפואי שכרגע יתן לי מענה. כך גייסתי את קשריי ברשתות החברתיות ונעזרתי בקהילה הוירטואלית כדי להשיג את מבוקשה. המשימה הפשוטה הזו שבימים כתיקונם לניצן לא הייתה בעיה לבצע אותה, נראתה לה כעת כבלתי אפשרית בכוחותיה המוגבלים. לא זאת בלבד אלא שהיא שוב עוררה תחושה מציפה שדברים רבים נלקחו ממנה, בין השאר השליטה על חפציה ועל קצב יומה.
ביום הרביעי התחלנו לקבל הודעות על הלוויות של חברים וחברות של ניצן, ניצן הייתה נסערת בוכה ולא רצתה לצאת מהמיטה. התבלבלתי שוב, לא ידעתי כמה ללחוץ ולהתעקש וכמה לקבל את הצורך שלה להסתגר רגע באובדן ובאבל. הרי לא מדובר רק בהיותה חשופה לאירוע טרור ארוך קשה, אלא אנחנו נמצאים עדיין בתוך אירוע מתמשך שיש בו הרבה בשורות של צער אינסופי. ניצן התלבטה אם ללכת להלוויה, כהוריה המלצנו לה שהגוף עדיין בעוררות יתר, והיא חלשה כיוון שלא אכלה וישנה בצורה שמספקת לה חוזק גופני ואולי עוד מוקדם להשתתף בהלוויה שהיא אירוע מציף מאד. בייחוד לוויה צבאית שכרוכה במטח ירי שעוד לא היה ברור לנו איך היא תגיב לכך. הדברים לא נאמרו כאיסור אלא כהמלצה ולצד זה שתרומתה המשמעותית למשפחה יכולה להיות בשבעה, שאז תלך לנחם ותספר לבני המשפחה על הבן או הבת שלהם, על תרומתם, על זכרונות מהם וכל מה שהמשפחה השכולה זקוקה לשמוע על אהוביה ברגעים שכאלו. ניצן התאחדה עם חברותיה לבסיס או חברותיה לקורס ויחד הלכו לנחם ולבקר פצועים. החלטה שהגיעה מיוזמתה, היא לעשות את הפעולות הקשות הללו עם עוד חברות ולחלוק יחד באופן קבוצתי במאמץ הרגשי.
בימים הללו ניצן התקשתה לשוחח עם בני ובנות המשפחה המורחבת ועם חברות שאינן מהבסיס. אנחנו ניסינו לווסת את השיחות והתקשורת עם חבריה ובני המשפחה כדי לאפשר לה בקצב שלה לבחור עם מי הייתה רוצה לדבר, מה רוצה לספר, כמה ולמי ומתי. כך לתת לה גם את השקט שלה אך גם לאפשר לה בעלות על הסיפור ששייך לה. לאחר מספר ימים החליטה ניצן לכתוב את הסיפור ולפרסם אותו ברשת החברתית. זהו עוד שלב שיזמה בדרכה להתאוששות ולהחלמה.
השיחות העמוקות והפתוחות ביותר התרחשו עם חברים וחברות שחוו חוויה דומה לשלה. שהיו איתה במוצב, כך הם יזמו מספר התכנסויות באחד מבתי החברים לעבד את החוויות המשותפות. שותפות הגורל יצרה הבנה מעמיקה של הסיטואציה שחוו מבלי שיצטרכו להסביר את עומק האימה שחשו ברגעים הללו. זו קבוצה שהעניקה ומעניקה עד היום תמיכה עצומה מאוד כקהילת שותפים לאירוע. באחד הימים שהרגשתי את ניצן כבויה, הצעתי לה להצטרף אלי לצבוע מנדלות ולציור מדיטטיבי, היא הסתכלה עלי בגיחוך אך שיתפה פעולה. היה משהו ביצירה החזרתית שלא דורשת שיח או מילים, שיצר משהו מאד מרגיע. לאחר מספר ימים היא הזמינה את חברותיה למוצב אלינו הביתה למפגש משותף. שם כבר ישבו וצבעו יחד ויצרו יחד מרחב מרגיע ומווסת עבורן.
היה גם את הצורך לנהל דיאלוג מול גורמים בצבא שלחצו על חזרתה לתפקיד. מחשבה זו עוררה בה אימה ונדרשנו כהורים להתערבות אקטיבית על מנת לתת לה את הביטחון שהמצב פתיר.
את ערבי השינה יחד הפכנו למין זמן איכות שכלל גם הומור וצחוקים, משחקים וגם בדיחות על המצב והאירוע. לאט לאט ניצן חשה בטוחה יותר לישון לבדה בלילה ללא נוכחותי עימה בחדר. כל יום נבדק לגופו מה היא מסוגלת לעשות ומה עדיין יכול לעורר פחד ברמה גבוהה. האירוע מתגלה לנו שוב ושוב בגליותו, יש רגעים של חיבור לשמחת החיים, לתחושת הנס, ולתחושת השליחות לחיות מתוך ציווי מותם של יקיריה, אך יש ימים שהכאב, האשמה, הצער והפחד גוברים כמשקולת מעמסה על ליבה. גם כיום אנחנו בתהליך שמסייע לה לגלות ולבנות את החוסן שלה בנתיב חייה זה שנוצר שלא מבחירה. ניצן גילתה מעורבות רבה בתהליכי האבל והזכרון של חברותיה הנופלות, והייתה שותפה ליצירת מיזמים שתורמים להנצחתן. על אף שפעולה זו לצערנו אין בכוחה להשיבן לחיים יש בה כדי להשאירן עימנו ברוחן על אף המוות.
אביה ואני ניהלנו שיחות כמעט כל ערב כדי לנטר את מצבה הפיזי והרגשי. אפשר לומר שבחנו את התנועה דרך כמה צירים: האם היא מתקלחת אוכלת וישנה? (ציר הצרכים הפיזיים הבסיסיים). איך היא מרגישה היום? (ציר מצב הרוח). איך העבירה את יומה? האם יצאה החוצה, נפגשה עם חברים, עשתה דברים בבית? (ציר התפקוד). עד כמה מנסה להתגבר על פחדים ולהעז יותר ויותר גם פעולות שמעוררות חשש? (ציר התמודדות) עד כמה פתוחה לדבר על מה שעברה ולשתף ולעבד עם הסובבים את החוויות הקשות? (ציר שיתוף וחשיפה). עד כמה על אף האירוע מסכן החיים והאובדנים מצליחה להתחבר לטוב, לתקווה לשמחה ולשפע שיש לחיים הללו להציע לה? (ציר החיוניות).
באחד מהערבים ניצן ביקשה לשוחח עימי. בקושי רב תיארה שלתחושתה אני לוחצת לחזרתה לשגרה, כך שנרגיש שחזרה לעצמה לכל מה שנהגה לעשות לפני אותו יום. היה לא מעט בדבריה. התקשתי לשאת את כאבה ואובדניה של בתי, וביקשתי דרכה לקבל רגיעה לדאגה שמתורגמת ללחץ כלפיה לחזור לעצמה. האם אני באמת מקווה וזקוקה להוכחה שהכל יכול לחזור לקדמותו ודורשת זאת ממנה? כנראה שגם אני מחפשת מרגוע ונחמה, אך אני מבינה שאין הוא יכול להופיע דרך לחץ בטרם עת ואין הוא יכול להתגלות בצורה של חזרה ליום שלפני. ניצן חוותה מפגש קצה עם החיים והדבר חרט את חותמו בנפשה. עלי לחפש שקט לדאגתי באופן אחר בעבודה פנימית ביני לבין עצמי.
על אף הרצון להעניק תחושת ביטחון, גם בנו, כאזרחי המדינה הזו, נסדק משהו בסיסי בהבטחה שנוכל להבטיח לה. איך נוכל להגן עליה, הרי ביום האירוע המעטפת הלאומית, הצבאית לא הצליחה להחזיק את ההתפרקות? ואיך אנחנו כמשפחה נוכל לעשות זאת? באופן לא רציונלי לקחתי את טבעות הנישואין שלנו שהיו מונחות בצד מאז הגירושים, ביקשתי מצורפת להכין מהן תליון המשקף את החיבור המשפחתי ארבעה עיגולים מרוקעים קטנים מותכים זה לזה, כמספר בני המשפחה, אביה, אחותה הבכורה אני והיא. קיוויתי שיהיה בכך משהו שיצליח ללכוד חווית הגנה וחיבור משפחתי, כשנפשה עדיין מחלימה מרסיסים של הרס ורוע. אולי ביום מן הימים יקבל התליון כוח של קמע שישמור גם כשכבר לא נהיה איתן. אני מוצאת לרגעים שכרגע יש הישענות גם על ההיבט המיסטי, הרוחני, האמוני במקום שהרציונל כבר מתקשה להחזיק את עוצמת הרגע הזה שאינו ניתן להסבר ולעיכול.
לאחר כחודש ניצן שובצה בתפקיד אחר בצבא, היה חשוב לה להמשיך ולתרום, להיות משמעותית ולתת מעצמה לצבא ולמדינת ישראל, אך בתנאים שתחוש בטוחה ולא דרוכה. הערכנו אותה על המוכנות הזו ואנו מלווים אותה גם כיום בשלבים אלו.
בדיעבד אני חושבת שניסינו לתת החזקה צמודה טכנית, פיזית ורגשית ולייצר עבורה מרחבים וצורות שונות שלכולן מטרה משותפת - להשיב אמון בטוב, בביטחון ובמוגנות שהעולם יכול להציע לה. בתוך כל זה היינו צריכים ללבן ביננו לבין עצמנו את המתח בין קבלת המצב לדרישה ממנה לדברים שקשים לה, ובין התהליך שהיא עוברת והתחושות שלנו כהורים שחווינו מאז האירוע. בסופו של יום אני מרגישה שניצן אפשרה לנו להחזיקה בארבע ידיים ולעיתים אפילו שש.
ל"צעדת החטופים" לירושלים הצטרפתי ביום שישי, לא יכולתי שלא לדמיין שבקלות הייתי יכולה למצוא את עצמי בשורת קרובי המשפחה בקדמת הצעדה. האקראיות, והשרירותיות של הניצולים לעומת הנפגעים בלתי נתפסת. כשירה של ויסלבה שימבורסקה "כל מקרה": "ניצלת כי היית ראשון, ניצלת כי היית אחרון, כי לבד, כי אנשים, כי לשמאל, כי לימין, כי ירד גשם כי נפל צל, כי שרר מזג אויר שימושי". בתוכי מבצבצת הכרת תודה על האקראיות הזו שפעלה כרגע לטובתנו ולצד שני מועקה וכובד של אשמה על אלו שנחטפו וגורלם לא שפר עליהם. כנראה כך כעת נראים חיינו הרגשיים, תרכובת רגשית עם טעמים חדשים שעוד לא פגשנו והכרנו. אני כותבת ומוחקת וכותבת שוב ומוחקת את דברי הסיום. אולי כי אין עוד סוף לסיפור ואני כופה ומקדימה את זמנו. אנחנו בדרך, אולי נהיה כך לאורך כל חיינו, אין לדעת. אולי ביום מן הימים נוכל להסתכל ממרחק על אותה חוויה, על אותו יום שלא מצאתי לו עדיין שם ובמסה זו הסתפקתי במילה החיוורת "אירוע" כדי לא לצבוע אותו בגוון שכבר מכתיב את אופיו כאסון? כמסע? כטראומה? כאתגר? כסיפור? יקח זמן ליצור לתחושות הללו מילים בשפה, ואז אולי לעשות קצת סדר בתוכנו. כאן כתוב הניסיון הקטן שלי למהלך הזה.
