מקורות

קשת הסיטואציות הדיכאוניות שחוויתי בימי חיי עד כה, לא הייתה עשויה מקשה אחת. פנים רבות (ורעות) היו לה. בקצה אחד שלה היה מצוי דיכאון קשה ובעל סימנים פסיכוטיים. ב-1975 דיכאון זה היה מסוכן הרבה יותר באופן מיידי בעיקר מפאת הנגישות המיידית שהייתה לי לנשק חם כחייל בשירות סדיר בצה"ל. מי שנתון למרות דיכאון כבד יוצא מהתחום הנפשי המקיף אנשים המודעים היטב למה שמתרחש סביבם ונכנס לקהל הבאים בשערי הפסיכוזה, הלא היא אותה ממלכה איומה המנותקת במידה משמעותית מן המציאות.

 

"רמי, בעלה של אילה, נהרג באסון צאלים א' ב-1990. ניר, בנם בן השבע, אמר עליו קדיש. כעבור 19 שנה ייהרג גם ניר, בפיגוע בבר-נוער. איך מתמודדים עם כל האובדן והכאב?" מתוך אתה YNET

 

"יש לנו, כך נדמה לי, תרבות של שכול וזיכרון יותר מאשר בכל ארץ אחרת - לפחות מאלו המוכרות לי בעולם המערבי - וכיוון שכל תרבות כוללת מטבעה שפה, יש לנו גם שפה מיוחדת של שיחה ושיח בנושא זה, כמו עצם המילה "נופל" שאין שום דרך לתרגם אותה לכל שפה אחרת. יש לנו את שפת הכיתוב על המצבות, יש טקסים של קבורה, של אזכרה, של ימי זיכרון, ויש יצירה תרבותית שלימה של כתיבה, דראמה, קולנוע ומחול על השכול והזיכרון..."

 

"החיילים שאיבדו חבר במהלך קרב נוטים להימנע ביום-יום מהעיסוק באובדן, מכיוון שעיסוק זה קשה להם מידי. אירועים רשמיים כמו יום הזיכרון מאפשרים לחיילים לפגוש את הכאב ולהתאבל על חבריהם שנפלו", ציין פרופ' שמשון רובין, ראש המרכז לחקר אובדן, שכול וחוסן נפשי באוניברסיטת חיפה שם נערך המחקר

 

המאמר מתאר קבוצה טיפולית לבני נוער שחוו אובדן. המודל ההתערבותי מבוסס על גישות מילוליות וגישות הבעתיות, ביניהן הפסיכודרמה של לוי מורנו. הכלים הפסיכודרמתיים המרכזיים לעיבוד האבל המיושמים בקבוצה הם "המפגש האחרון", "העניינים הבלתי פתורים" ו"הכיסא הריק". הוויניאטות הטיפוליות שעלו בקבוצה מתוארות תוך פרישת התהליך הפנימי של המפגש הפסיכודרמתי ושלבי הקבוצה על פי בק. המפגש הטיפולי איפשר לבני נוער שלא העזו להיפגש עם רגשות כואבים או שרצו לסגור מעגלים ביחסים עם האדם שאבד, להיפגש עם האדם "כאן ועכשיו", להידבר איתו ולהשלים עם האובדן. ציפי פאוסט היא עובדת סוציאלית, מנחת קבוצות ופסיכודרמטיסטית ב"מענה"- מרכז ייעוץ לנוער של החטיבה לקידום נוער בעיריית ירושלים. המאמר פורסם לראשונה ב"מקבץ", כרך 7, גיליון 2חורף 2002.

 

"אין נחמה למי שחוו אבדן יקירם, אולם יש הקמים כעוף החול מן האפר ומגלים עוצמה פנימית בתוכם". הגיליון הנוכחי של "בנוגע לרגש" מאיר פן נוסף בחוויה של הטראומה הנפשית ותוצאותיה. מתוך אתר נט"ל.

 

תמורה גדולה באווירה האידיאולוגית בישראל הביאה לשינוי בתרבות השכול, מעמדה ה"מלאימה" את החלל, ועד הינתקות פנימית של ההורים השכולים כלפי המדינה. השינויים אובחנו לראשונה ב-1973 והתחזקו בשנות ה-80. התמורה באה לביטוי גם בדפוסי ההנצחה, גם בצורות הקבורה וההנצחה, וגם בדרך במשמעות שמעניקים ההורים לנפילת בניהם. מתוך אתר "אופק חדש", של הסתדרות המורים.

 

המקרה הוצג בכנס של האיגוד הישראלי לפסיכודרמה ב- 10.04.2008, ומתאר את תהליך הטיפול בגבר הסובל מהלם קרב מאז תקופת שירותו הצבאי, שטופל בקבוצת פסיכודרמה. תקציר מאת טליה פרידמן להרצאה של אודי גבריאלי, מתוך אתר האיגוד הישראלי לפסיכודרמה.

 

החומר המובא להלן מהווה קיצור של המבוא לעבודת הדוקטורט שלי בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה, תחת הכותרת "אובדן בן זוג והמודל הדו מסלולי לשכול: תוצאותיו לאורך הזמן של תהליך האבל עבור נשים צעירות". במחקר עצמו, שתוצאותיו יפורסמו בהמשך, השתתפו 85 נשים צעירות שאיבדו את בן זוגן, אלמנות או חברות שכולות.

 

אובדן, אבל ושכול הם חלק בלתי נפרד מהוויית החיים במדינת ישראל. נשות מקצוע, המטפלות במשפחות שכולות, בשיחה על תהליך השכול ותהליכי ההתמודדות עם האבל בישראל, כאשר הן מתייחסות גם לזווית הפרטית והאישית של התמודדות עם השכול. בהשתתפות נירה דגני, ד"ר רבקה יהב, בינה מדזיני, וד"ר הניה שנון-קליין.

 

מטרת המאמר לאפשר חשיפה ראשונית לטיפול באוכלוסייה של סבים/תות שחוו אובדן של נכד/ה. העיסוק במוות בתרבות הפוסט מודרנית קשה ומורכב. במקביל תפקיד הסב בעידן המודרני בו תוחלת החיים מאפשרת לסבים, ילדים בוגרים ונכדים לבלות יחדיו פרק חיים ארוך במיוחד (כ-30 שנה) הוא משמעותי ומעצב. בפרק חיים ארוך כל כך מתמודדת המשפחה הרב דורית עם מצבי חיים רבים ומגוונים לרבות משברים משמעותיים כמו גירושין, ושכול. הרהורים באשר למשמעות תפקיד הסב בהתמודדותו עם אובדן נכדו נחשפות לראשונה בחוויות הטיפוליות של הכותבת.

 

אחד הדברים הקשים ביותר להסבר לילדים בגיל הרך, הוא המוות. קשה לנו למבוגרים להתמודד עם הנושא בעצמנו, כל שכן להסביר לילדים קטנים איך פתאום נעלמים אנשים יקרים מהעולם, ולתמיד. מאמר מאת דרורית אמיתי-דרור.