מקורות

במאמר זה נבחנות הדילמות הקליניות המתעוררות בעקבות מעבר קליניקה. במצבים כאלה עלולים מטופלים מסוימים (או המטפלים עצמם) לאבד את תחושת ההכלה שלהם, אותה העניק להם המרחב הטיפולי. כשיש איום ממשי על מהלך הטיפול, אפשר לקרוא למצב הזה "אבדן הטמנוס". כותב המאמר ממשיג את הארכיטיפ המרפא כמורכב משני מרכיבים שונים: מערכת היחסים המרפאת והמרחב המרפא. מתוך אתר המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית.

 

עם העלייה בתוחלת החיים, ועם השיפור באיכות החיים, נמשך הרצון להשיג ולהתפתח: קורסים חדשים, חלקם אפילו חוזרים ללימודים באוניברסיטה שהם תובעניים יותר, ישנם הפוצחים בקריירות חדשות, וישנם אלו הנהנים מהיקשרותם לנכדיהם, ומבלים עימם אף יותר מהוריהם, המחויבים בשנים אלו לקריירה משל עצמם. אין ספק ששנות ה"בגרות-הגבוהה" יכולות להוות תקופה מהנה ומרתקת, ובת-השפעה על סבות מעניינת ומרתקת בימינו... גם עבור הנכדים. סבא-סבתא יכולים לספק מצע של רוך וביטחון לחיי הנפש של הנכדים עם תוסף מזין חשוב ואחר מזה של ההורים.

 

המאמר המבוסס על התבוננות ביחסי תינוקות והוריהם, והתבוננות מדוקדקת בתהליכי תנועה קשובה במרחב הטיפול בתנועה (תהליכים שבהם התנועה מעלה זיכרונות עלומים מכל תקופות החיים), מסיק שמנקודת החוויה הגופנית-תנועתית של העצמי הינקותי, ההתפתחות עוברת דרך שני מערכים ארכיטיפיים של יחסים בין-אישיים שונים מהותית. המערך האחד הוא זה של 'גוף עצמי בתוך מעטפת הורית-גופית', והאחר של 'גוף עצמי מול גופים/אחרים'. המערך הראשון מתקיים במרחב החֵיק ההורי ואילו המערך האחר מתקיים במרחב החוק החברתי. מנקודת החוויה הגופנית–תנועתית של העצמי הינקותי ניתן להצביע על שתי מציאויות גופניות-התייחסותיות שונות לחלוטין זו מזו: מציאות החֵיק לעומת מציאות ה'מוּל'. בכל אחת פועלים חוקים שונים של תקשורת, של הבעה רגשית, של הגנות ושל אופני סיפוק.

 

נתונים שנאספו בקרב הציבור הישראלי ערב מלחמת המפרץ ובמהלכה העלו כי ככל שההנהגה מוסרת לציבור יותר מידע אמין ומדויק, כך קטנה חרדתו. דווקא ניסיונות "לגונן" על הציבור באמצעות הסתרת מידע גורמים לעלייה במפלס החרדות.

 

Immigrant psychologists are having an increasingly difficult time getting licensed here and the bureaucratic hassles are forcing some to abandon the profession or even Israel altogether, aliyah advocates warned this week. To be listed in the Health Ministry's psychologist registry, applicants need an MA degree in psychology, but even immigrants who arrive with a PhD in psychology are encountering obstacles trying to get their degrees recognized for licensing purposes.

 

איך משלבים היפנוזה בטיפול נפשי? האם ניתן להשתמש בהיפנוזה בטיפול בדכאון ואיך ניתן לעזור באמצעות היפנוזה לאנשים הסובלים מחרדות? יוסי מאירסון, יו"ר האגודה הישראלית להיפנוזה דן בשאלות אלו עם ד"ר מירה אציל, פסיכולוגית קלינית ורפואית בכירה. מתוך הערוץ האקדמי של אוניברסיטת חיפה.

 

כדי שטיפול נפשי יצליח צריך להקפיד על גבולות ברורים: לא יותר מ-50 דקות, לחיצת יד מנומסת בתחילת ובסיום הטיפול והקפדה על תשלום, גם אם הוא מינימלי. הפסיכותרפיסט רן לוי על גבולות חיצוניים המאפשרים להתיר גבולות פנימיים.

 

בחברה המודרנית, תפקידם של אנשי בריאות הנפש לטפל בתחושות מצוקה של האדם המביע אותן בצורות שונות ומצוקות הקשורות לאינטרנט בכלל זה, אולם ייחוס הגורם הישיר למצוקה לטכנולוגיות האינטרנט אין לו בינתיים על מה להסתמך. ל"התמכרות לאינטרנט" לא הוגדרו עדיין קריטריונים קליניים או סממנים פתולוגיים; היא איננה נחשבת כהפרעה נפשית ואיננה מוכרת כמחלה על ידי המערכת הרפואית. נשאלת השאלה: כיצד מובנה מוצג דימוי ההתמכרות? אילו כוחות חברתיים פועלים לעיצובו ולטיפוחו?

 

המאמר מציע דיון פסיכואנליטי וספרותי בפונקציות אותן ממלא החלום, הן כחוויה אקטואלית, והן כפי שמשתקף ביצירה ספרותית, בהתהוות מושג העצמי. דיון זה נעשה באמצעות עיון תלת-רובדי בבלדה 'האסופי' לאלתרמן, ומתייחס אל המרחב שבין השיר, החלום והחלום האינטר-טקסטואלי (זה המופיע בתוך השיר) כמרחב להתהוות עצמי נרטיבי והיסטורי. הבחירה לדון בחלום כפי שמשתקף בטקסט שירי מתבססת על ההכרה בדיאלוג ההולך ומתהווה בין הדיסציפלינות השונות- הספרות והפסיכואנליזה . המאמר אינו מתיימר לערוך ניתוח פסיכואנליטי לחלום המופיע בשיר, אלא להתייחס אליו כאל אמצעי מבע, ולעמוד על המשמעויות השונות שעשויות להיות להופעת החלום בשיר, הן כתופעה פסיכולוגית והן כתופעה ספרותית. המונח 'עצמי היסטורי' מתייחס לעובדות הקונקרטיות המבנות את העצמי. אולם, כשאנו מדברים על עברינו, אין אנו מביאים בהכרח את העצמי ההיסטורי, אלא את מה שמכונה 'עצמי נרטיבי', זה הנוצר במהלך השיח (גלדמן 2006). פסיכולוגים שונים וביניהם ספנס, הציעו להתייחס אל משמעויות האירועים מהעבר כאל תמונות זיכרון שאינו זיכרון צילומי תיעודי אלא צילום של תמונות מטפוריות או מטאפורות מופשטות בהן משולבים ייצוגים מגמתיים של העבר . תמונות אלו הן מעין תמונות חלום, הנבנות בשתי רמות של העצמי: בעצמי הילדותי שהוא למעשה הקרוב ביותר למקור ההיסטורי שלהן, ובעצמי הבוגר. כשתמונות אלו מועברות למילים, הן הופכות לשפה שונה והמדיום הלשוני מעצב אותן מחדש.

 

ביום א' 24/2 נערך מפגש בצוותא של איגוד ישראלי לפסיכולוגיית העצמי ובו הרצאתה של דפנה הומינר- "פסיכולוגיית העצמי במרחב ההתהוות בין מערב ומזרח- הרהורים בסוגיית הבדידות" .להלן יובאו רשמים מהחוויה ,והתדיינותה של אמינה טייבר על ההרצאה.

 

הרצאתה של ד"ר יפה זינגר, לשעבר אחראית על טיפול בטראומה נפשית בצה"ל, מתוך כנס בשם "יש מרפא לפצע הנפשי? - הטיפול הפסיכולוגי בהפרעות פוסט-טראומטיות" שנערך בחודש ספטמבר 2006 באוניברסיטת חיפה. ההרצאה עוסקת בעמדה הטיפולית מול מטופלים עם PTSD, בגבולות החיוניים בעבודה, בניסיון לאומניפוטנציה של המטפל, בצורך "להילחם" על המטופלים, ובמגוון חוויות נוספות ותיאורי מקרה שהיא מביאה בהרצאה.

 

בכתבה זאת, שישית מבין שמונה כתבות על "בטיפול", צוות הכותבים ממשיך לדון בהתפתחות הנפשות הפועלות בטיפול, ובהתפתחות ההבנה בנוגע אליהן, ומציע לנו דרכי התבוננות חדשות על פרקי השבוע.הכותבים: פרופ' רבקה אייפרמן, פרופ' שמשון רובין, ד"ר דורית שיקיירסקי, פרופ' חנוך ירושלמי, ד"ר מאיר ברגר.