האם ראוי לספר לילדים סיפורים ואגדות המכילים לעתים תיאורים אכזרים ואפלים, העלולים להפחיד את צאצאינו ולערער את נפשם הרכה?
מתוך האחרית דבר:
אנו חיים בתקופה שבה העולם, הנשלט על ידי דוקטרינות וחברות כלכליות שאכזריותן משתווה למכשפות הכי רעות באגדות, הפך להיות מקום לא בטוח לצמיחת פרחי לב הזהב או ברווזונים מכוערים שלוקח להם זמן להפוך לברבור.
הכל צריך להיות מהר, קצר ולעניין. אנו מופגזים במידע שאי אפשר לקלוט, אוכל מהיר שאי אפשר לעכל, ודחף להשיג עוד ועוד. נראה שאגדות כבר לא מסתיימות במלים "והם חיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה", אלא במשפט קצר ותכליתי, "לחיות באושר ובעושר עד העצם".
יש צורך להציל את המקומות הבטוחים שבהם הנשמה יכולה להתרפק, להתכרבל ולמצוא מפלט ומנוח. האגדות והסיפורים, יחד עם השירה, הם "שמורות הטבע של הנפש", שאותן עלינו לשמר ועליהן להגן מפני כל פגיעה. "ונשמרתם לנפשותיכם" מצווים לנו בפרקי אבות.
אני מדמיין מבצע של החברה להגנת הטבע שבמסגרתו נגן על נפשות רכות, על ציפורים בראש ועל חלומות כמוסים.
אולי, כל עוד נמשיך לספר אגדות ולהאמין בנסים ובנפלאות, לא הכל יהיה אבוד.
| 1488 צפיות |
הוסף למועדפים