מבחן המינימנטאל הורכב בשנת 1975 ע"י פולשטיין לצורך הערכה קוגניטיבית מהירה של מבוגרים ומאז נמצא בשימוש נפוץ בכל העולם על ידי רופאים מהתמחויות שונות. השימוש העיקרי במבחן הינו בסינון של ירידה קוגניטיבית, המהווה סיבה חשובה לנכות ותמותה בגיל המבוגר וגורמת לצריכה גבוהה של שירותים רפואיים. שימושים נוספים במבחן המינימנטאל הינם במעקב אחר ירידה קוגניטיבית במטופלים שלקו בשיטיון וגם כלי עזר במחקר, למשל בהערכת יעילות של תרופות נגד שיטיון. המבחן בודק התמצאות, זיכרון לטווח מיידי וקצר, ריכוז, יכולת קשב וחישוב, שפה וביצוע פקודות. ציון של 23 או פחות הינו מקובל כמעיד על פגימה קוגניטיבית. מלבד הציון המספרי המתקבל מהמבחן, ניתוח התוצאות יכול לרמז על מקור הפגיעה הקוגניטיבית.
התקפות, הרגישות והסגוליות של המבחן נחשבות כטובות. מרבית העבודות שבדקו את המבחן בחולי שיטיון הראו כי לציון של 23 או פחות יש רגישות של 79%-100%. המשתנה העיקרי המשפיע על רגישות המבחן היא דרגת השיטיון: ככל שהשיטיון קשה יותר, כן עולה רגישות המבחן. סגוליות המבחן נמצאה בין 80%-100%. חסרונות המבחן כוללים קושי לזהות ירידה קוגניטיבית קלה וקושי לעקוב אחר שינויים במקרה של שיטיון חמור. בנוסף, גיל, חינוך, רקע תרבותי ומצב סוציו-אקונומי עלולים לגרום להטיה בתוצאות המבחן. מטרת סקירה זו הינה לתאר את המבחן, על יתרונותיו וחסרונותיו, ולסקור את השימושים האפשריים בו.
(פורסם בעיתון "הרפואה" בספטמבר 2006)